כמה כיף לצפות בדי.וי.די ההופעה החיה של לאונרד כהן דווקא בשבוע בו אנו מתבשרים כי בספטמבר הקרוב הוא יגיע להופיע גם אצלנו. הנסיבות שהובילו ליציאתו של כהן למסע הקאמבק שלו אמנם לא חיוביות (הוא נקלע למצוקה כלכלית לאחר שהמנהלת האישית שלו ברחה עם כספו), אבל סיבוב ההופעות שעליו הכריז כאחרון בקריירה התגלה כסיבוב הניצחון שלו. כבר למעלה משנה שכהן מופיע ברחבי העולם מול מאות אלפי מעריצים וזוכה לתשואות בכל מקום אליו הוא מגיע. אף אחד לא מוכן לוותר על ההזדמנות, האחרונה אולי, לחזות בגאון הזה בהופעה חיה.
די.וי.די ההופעה "Live in London" מציג הופעה של כהן שצולמה באולם ה- 2O הלונדוני ביולי 2008. ליאונרד כהן ולהקת הליווי שלו, שרמנטיים ואלגנטיים בחליפות ובשמלות ערב, עולים על הבמה מול עשרות אלפי אוהדים נרגשים שגודשים את האולם, ופותחים עם "Dance Me to the End of Love" הקלאסי. השעתיים וחצי הבאות הן בריחה אל עולם שכולו יופי ועומק מוזיקליים.
"הרבה שנים מאז עמדתי כאן על הבמה בלונדון, ילד בן 60 עם חלום משוגע... מאז עשיתי הרבה כדורים, למדתי פילוסופיה ודתות, אבל קצת אושר הצליח בכל זאת לחדור פנימה" - על אף התקופה הלא קלה שעברה עליו כהן נראה דווקא במצב רוח חיובי במיוחד ומתבדח עם הקהל בין שיר לשיר. כמו תמיד המילים הן הצד החזק של כהן ותענוג לשמוע אותו מתבטא בספונטניות. לאחר כל שיר הוא מסיר את הכובע שלו ומודה לקהל בנימוס, מבויש אבל גם מרוצה מעצמו, ממש כמו ילד בר מצווה.
"מרגיש לפעמים שאני צריך לבקש סליחה שאני לא מת"
אבל כהן כבר בן 74, ולמרות שהוא נראה מצוין לגילו, נושא הגיל נוכח לכל אורך הערב. "גם אני מרגיש לפעמים שאני צריך לבקש סליחה שאני לא מת", הוא אומר. "Tower of Song" פתאום מקבל משמעות אחרת כששר אותו גבר מזדקן וכשבצילומי התקריב אפשר להיווכח בידיים המבוגרות ובגוף השברירי. "החברים שלי אינם והשיער שלי אפור / כואב לי במקומות בהם נהגתי להשתעשע". כהן שר על זקנה, על חשבונות נפש, על התמודדות עם העבר ועם הגורל, על אהבות שהיו ושלא יחזרו. ככלל, ככל שהוא מבוגר יותר נראה שהמילים שלו גם יושבות עליו טוב יותר, כאילו ניסיון החיים מוסיף להן ערך מוסף. הקול העמוק והמוכר עוד כאן, ונראה שהוא רק השתבח עם השנים.
"אני יודע שחלקכם הייתם צריכים להתמודד עם קשיים כלכליים או גיאוגרפיים כדי להגיע לכאן, ואני מודה לכם על כך" אומר כהן לקהל, וזה מקבל תמורה אמיתית לכספו. יש כאן ייצוג לכל הלהיטים מהקריירה העשירה שלו, החל מהשירים המוקדמים משנות ה-60 ("“Hey, That’s No Way to Say Goodbye ) ועד לשירים מהשנים האחרונות (“Boogie Street”). זוהי הופעה נוסטלגית שנותנת כבוד לעבר ומאירה אותו באור מחודש. ב- "Everybody Knows" הוא עושה כבוד לבת זוגו המוזיקלית הותיקה, שרון רובינסון, איתה גם כתב את השיר.
הביצועים ברובם נאמנים לגרסאות האולפן. "Everybody Knows" ו- "Who By Fire" זוכים לעיבודים עשירים, ודווקא "Suzanne" האהוב זוכה לעיבוד לא מחמיא, על אף הליווי המרגש של כהן על הגיטרה. ב- "So Long Marianne" הקול של כהן משתחרר והוא במיטבו. רגע השיא מגיע כמובן עם "Hallelujah", יפה מתמיד, במהלכו כהן יורד על הברכיים ושר, מתפלל בעיניים עצומות.
המינימליזם שלו אינו טבעי להיכלים ואיצטדיונים
להקת הליווי יודעת את תפקידה ומלווה את כהן בנועם, מחמיאה לקולו ולמילות השיר ולא מתחרה בהם. בסולואים המעטים בולט הגיטריסט המוכשר חוויאר מאס. בקטע שסוגר את המופע כולם עומדים יחד בקדמת הבמה, ואפשר לראות שהם לא רק מוזיקאים מיומנים אלא גם חברים טובים.
כהן מכנה את המפגש הזה בינו לבין הקהל "ההפך מאינטימיות". אבל למרות שהמוזיקה המינימליסטית שלו אכן לא נראית טבעית להיכלות עצומים כ- 2O או לאיצטדיונים, ההופעה הזו מרגישה יותר כמו הופעה אינטימית במועדון ולא ככזו שמשתתפים בה עשרות אלפי אנשים. הקהל, ששותה בצימאון כל מילה שיוצאת לכהן מהפה, מאזין לשירים בדממה ובחרדת קודש, וההופעה הזו מוכיחה שוב שכשבמוזיקה יש תוכן לא צריך פירוטכניקה מרשימה, צוות רקדנים או מניירות של כוכב.
אבל מכאן נגזרת גם ההסתייגות היחידה מדי.וי.די ההופעה הזה, וזאת מעצם מהותו כסרט לצפייה בבית. מבחינה "קולנועית" לא קורה בשעתיים וחצי האלה דבר והצפייה ברצף של שירים ללא העמדה משתנה ובשילוב עם המקצבים המונוטוניים לעתים, יוצרת חוויה מתישה מעט. יחד עם זאת, אין ספק שזהו מסמך תיעודי חשוב ומזכרת מדהימה למי שכבר היה בהופעה או למעריצים השרופים. לכל השאר מומלץ לשמור את עצמם לפעם הראשונה שלהם מול כהן בLive, ולהתחיל לחסוך את הכסף לקראת ספטמבר. יש למה לחכות.
Leonard Cohen - "Live in London", "אן.אמ.סי-יונייטד"