צח כשלג

אל הפסנתר מתיישב בחור, כמעט רוח רפאים, ודממת משתררת בשניות למראהו. לא מביט, לא מחייך, רק מכחכח בגרונו ומנסה למצוא את התו הנכון. לחוץ. הקלידים השחורים-לבנים קורסים קלות תחת מגע אצבעו וצח דרורי פוצח בקריאת חיפוש אל אהובתו שבחלומות.

השפעה מורגשת של אביתר בנאי

בשניות הראשונות מורגשת השפעה ברורה של השותף לשעבר ומורה הדרך, אביתר בנאי. מעברים חדים ווקאלים מתווים נמוכים לגבוהים, המאפיינים את בנאי כל כך, ניתזים מגרונו של דרורי החוצה, והדבר היחיד שמונע את ההשוואה הברורה הוא נוכחות קרן היער המזדחלת של עידית מינצר אל תוך "גלות", השיר שמתחיל אט-אט לבנות את התזמורת שסך מרכיביה לא פחות מרשים מכל כלי לבדו.

דרורי מקפץ בין הגבר החושק במושא אהבה נשי לבין נתינת זכות הדיבור לאישה עצמה, שתוהה על נפשה ועל מחשבותיה. האישה במופע הזה היא זכה וטהורה, ולא משנה מי מכוון את קולו אל המיקרופון. היא נאהבת כולה, במילים ובמבט, ובקולות הנשיים המגלמים אותה. תרומתה הקולית של יעל שפירא, המפליאה על צ'לו, ניכרת ביותר ולו רק בגלל שקולו של דרורי משתלב באופן הרמוני עם כל מי שהוא מזמין אל הבמה לשיר איתו. הקולות המשניים לו דקיקים ותואמים את השותפה הנוכחית.

יצירה אפלולית ופנטסטית

בין מערכות היחסים הנרקמות במרקמים הווקאליים, מתגלה במלוא הדרה יצירתו המוזיקלית של דרורי - יצירה אפלולית ופנטסטית, המושלמת בעזרתם של המוכשרים והמוקסמים ביותר מחוסר האגו של המלחין והמפליא על פסנתר ומיקרופון.

לרגע המאזין ביער ורגע שני הוא בים, אין סוף לקולנוע המוזיקלי שמתרחש באותם רגעים על בימת העץ התיאטרונית. ספקטקל של מקצבים תחת ידיהם ומיתריהם של עדי הר צבי (בס וקונטרבס), עופר קורן (גיטרות ומחשב) ואסף רייז (תופים). הצוות של דרורי לא מאפיל עליו לרגע למרות נוכחותו הפיזית המינימאלית והתחבאותו מאחורי הפסנתר הענק. להיפך, ליינים של גיטרות משתלבים באופן טבעי עם נגיעות של קלידים.

"אני ממש רועד, לא יכול לזוז"

"אין שתי דרכים לומר אמת, אז האמת היא שאני ממש רועד, ולא כל כך יכול לזוז", אומר דרורי בפתיחה של "אנשים". זה משפט המאפיין כל כך את יצירתו – אמיתית, רועדת, פוחדת, אבל מלאה דברי שחר.

אל הבמה מוזמנת רות דולורס וייס, שמבצעת באופן מרטיט שני שירים, ביניהם "שיר סתיו". שוב ציוות נהדר ורגיש. וייס עוצמת עיניים ופוערת לבבות בהתכוונות התהומית שלה לכל מילה ומילה בשירים. ילדה-אישה שמחפשת את התקווה שחומקת בין אצבעותיה, אפילו תנועות הגוף מתמסרות באופן אבסולוטי לאותו הרגע.

הזמרת-יוצרת המקסימה הזו היא הבחירה המושלמת לשיתוף פעולה עם דרורי, הטקסטים שלו ולחניו. היא נראית כמין סוג של שלוחה נשית של מוזיקה גברית במקורה, ז'אן דארק, מוציאה לאור את הדיו שמוחזק על הדף לפניה בצורה של אותיות ותווים.

הבאה לקחת את מילותיו של דרורי ולהפיח בהן חיים היא יעל קראוס. התיאטרון של קראוס הוא שונה במעט מזה של קודמתה. "מציאות", שמעט מוחלש באלבום, מבוצע כאן בתיאטרליות מתפרצת. גופה של קראוס לא עומד במקומו לרגע, עיניה מורמות אל על והקול המוכר והכובש מ"בוסה" ו"פאניק אנסמבל" משתלט על הסאונד החזק בחלל הקטן בדרום תל אביב המהבילה מקיץ ולחות.

אין פה "קצת", הכל ענקי

זה לא מושלם, אבל בדיוק כאן מונח הקסם, קבור הכלב, נמצא הפרס - בין המילים הלא מובנות לעיתים וקורעות הלב תמיד, בתוך התזזיתיות של יעל קראוס ומחוץ לשקט הפנימי של רות דולורס וייס, קיימת התזמורת העוצמתית הזו שיצר צח דרורי, והיא עולם ומלואו.

אין פה "קצת", הכל ענקי - הדיסטורשן מחריש, הרגש מעלה דמעה והצלילים מעצימים את מה שהיה טמון עמוק בדרורי ועכשיו פורץ החוצה בסילונים של כישרון. אתה לא צריך פרסונה בימתית בכדי לסחוף את הקהל, לא צריך ליריקה גימיקית או חזות חיצונית של שלטי חוצות בכבישי אילון. צריך רק להרגיש ולרגש. וזוהי בעצם כל התורה, אפילו כשאתה מסתתר מאחורי פסנתרים ענקיים ומשקפיים.