קלף חלש: מופע מחווה בינוני לאלבום של דיוויד ברוזה

"החיים הם חומר טוב", מופע המחווה לאלבום "קלף" של דיוויד ברוזה בפסיבל הפסנתר, סבל מחוסר איזון ויציבות באיכות הביצועים ומרשלנות בניהול האמנותי. ראשית, הבחירה ב"קלף", אלבום בלוז-רוק ותיק משנת 82', ששרדו ממנו עד היום אולי שלושה שירים בקאנון המקומי, לא מזהירה, אבל איכשהו עוברת. עבור פסטיבל כמו "הפסנתר" לבחור ב"האישה שאיתי", האלבום הכי מצליח של ברוזה, יהיה מובן מאליו ומיינסטרימי מדי - מה גם שברוזה עצמו בא עם הרעיון, והוא עצמו חזר לפני כארבע שנים בעצמו לאותו "האישה שאיתי" במסגרת חגיגות 25 שנה לתקליט.

עוד פסטיבל הפסנתר ב-mako:
>> אברהם טל נעל את הפסטיבל במופע חדש ומרהיב
>> דרכים עקלקלות: מחווה חצויה לשירי שלמה ארצי
>> הראל סקעת חזר לשורש התימני עם יואב יצחק
>> הבילויים איכזבו, המחווה ל"קול השלום" היה קריוקי
>> אפרת גוש בקברט של ברכט עם ירון ברובינסקי וגל תורן
>> קרולינה אירחה את אסתר רדא והביאה את הבלוז
>> קובי אפללו, הנשמה של המיינסטרים, אירח את שם טוב לוי
>> עידן עמדי אירח את מארינה מקסימיליאן מסביב למדורה
>> אריאל זילבר אירח את מתי כספי ושלומי שבן

הקונספט שנבחר למופע היה ביצועים של זמרות עכשוויות לבלוזים הישנים מהאלבום של ברוזה. הניהול האמנותי וההפקה המוזיקלית הופקדו בידיו של אלון עדר, בנו של יהודה עדר, מפיק האלבום. על הנייר זה נשמע נהדר, ועדר גם גייס נגנים טובים, שלושה מהם כוכבים בתחומם: ספי ציזליניג בחצוצרה, אבנר קלמר בכינור ואדם בן אמיתי בגיטרה חשמלית, אבל הם לא היו עיקר הערב.

עדר ג'וניור בחר בחלק מהמקרים זמרות לא נכונות ושידך להן שירים לא מתאימים מתוך האלבום. אולי רצה לקדם ידידות שלו, קולגות למקצוע. כך או כך, התוצאה היתה נוראה: יעל פלדינר זייפה לגמרי את "הולך איתך הלילה", לא ברור מי הכניס לבחורה הזו לראש שהיא זמרת. דאנה איבגי, שהיכולות שלה כזמרת מוטלות עדיין בספק, לקחה שיר כיפי ועסיסי כמו "נלסון" וביאסה לו את הצורה. ומה להדרה לוין ארדי ול"חיפה חיפה", למען השם? לוין-ארדי היא סינגר-סונגרייטרית שצריכה לשבת ליד הפסנתר ולשיר. לשים אותה במרכז הבמה, מול המיקרופון, עם שיר רוק של איצטדיוני כדורגל, שאין לה שום זיקה אליו - זה לגרום לה עוול, והתוצאה היתה בהתאם. מה גם שלוין-ארדי קראה את המילים מדף, ובקושי צלחה את הנאמבר.

מאיה הרמן פתחה את הערב עם "לא נכנע", היתה סבירה ולא המריאה. יעל דקלבאום לקחה את "שרוכים" עם גיטרה אקוסטית והפכה אותו לשיר אהבה של אישה לאישה. נחמד. עינב ג'קסון כהן מרחה את "לעולם לא" עד שהשיר התפייד. בסדר.

את המצב הצילו אחרות. איה זהבי היתה טובה ב"גלויית שנה טובה משוש המתאבדת", ונתנה בו את מנות ההומור, הטירוף, הדיכאון והרוקיסטיות הדרושות. יפה לה (אגב, זה השיר שהכי התאים ללוין-ארדי, עם פסנתר). דיאנה גולבי, שקאברים הם בשבילה לחם (היא הרי זכתה בתחרות כזו), נתנה ביצוע אדיר ל"דניאלה", עשתה ממנו את הבלוז הקורע שהוא אמור להיות, אבל גם הגזימה קצת עם הדרמה והמניירות. מדויקת מכולן היתה תמר אייזנמן, שניגנה ושרה עם דיוויד ברוזה את "החיים הם חומר טוב", וכהרגלה דפקה סולו גיטרה חשמלי שאתה חולם עליו בלילה שאחרי.

אלון עדר, צל רפוי של אביו המיתולוגי, גם היה זה שכביכול הנחה את הערב, הסביר לקהל על מה ולמה, והציג את השירים והמבצעות. ההסברים שלו, מעמדת הפסנתר, היו חלשים, לא ערוכים, לא ברורים, לא ממצים. היתה תחושה שהקהל לא מבין מי ומה מולו על הבמה. לו היו משדכים למופע הזה מנחה אמיתי, כמו שעושים בפסטיבלי חולון וראשון לציון בערבי מחווה מאותו הז'אנר, התוצאה היתה טובה בהרבה.

אחרי שמונה שירים וארבעים דקות, המשיך דיוויד ברוזה, כולו מדושן עונג, לבדו לעוד שניים - "סתיו מסוכן" ו"סניוריטה", בהם חזר והראה שגם בגילו המתקדם הוא זמר גדול, גיטריסט נהדר ורומנטיקן נצחי.

לסיום עלו לבמה כל המשתתפים לשיר איתו את "בוקר טוב בא", שנוצר בתקופת "קלף" בשיתוף מאיר אריאל ז"ל ואלון נדל, אבל לא נכנס לאלבום. אחרי 55 דקות זה נגמר. מופע קצר, לא ברור, לא אחיד ברמתו, כמעט מבוזבז. ועל זה גבו מהקהל אמש 140 שקלים לכרטיס.

קטעים מהמופע