אלקטרה, רם אוריון (צילום: נועה מגר)
עושים דברים על הבמה חוץ מלנגן. רם אוריון ואלקטרה באוזן בר | צילום: נועה מגר

היה כל כך סקסי, שהבחורה שעמדה לצדי התחילה לגנוח בקול רם. היה כל כך סקסי, שמזל שהיתה מישהי על הבמה, נערת הגוגו נדמה לי קוראים לה, כי התחלתי לדמיין אותם עושים דברים אחרים יחד חוץ מלנגן. היה כל כך סקסי שהתחלתי לחשוב על בר רפאלי.

רוקנ'רול, מילולית ומעשית

הפירוש המילולי של המילה "רוקנ'רול" הוא סלנג ליחסי מין. הפירוש המעשי של המילה "רוקנ'רול" זה מה ששלישיית "אלקטרה" עשתה אמש באוזן-בר הנהדר, מחוזקת ברם אוריון, גיבור הגיטרה האולטימטיבי של הרוק האלטרנטיבי התל אביבי, ובנגנים נוספים, כול המתופף של נערות ריינס בשיר או שניים. להרכב שניגן על הבמה קוראים בקיצור "Come On Baby Don't Say Maybes" ומתוך שלושת הערבים (שלשום, אתמול והערב) בהם משיקה להקת אלקטרה את אלבומה החדש "Heartbreaks is for fools" ("אנובה רקורדס"), נדמה לי שהערב הזה הוא השמח ביותר.

ניצן חורש, אלקטרה הופעה אוזן בר (צילום: נועה מגר)
ג'אגר הצעיר. ניצן חורש מ"אלקטרה" באוזן בר | צילום: נועה מגר

עם סאונד ועבודת גיטרות מצוינים, ובחירות מוזיקליות טובות, הם נתנו שעה וקצת של מיטב הרוקאבילי הטוויסט והרוקנ'רול, משנות החמישים כמובן ועד הלום, כולל למשל "Real Wild Child" המוכר בביצוע של איגי פופ, כשהמקור הוא של ג'וני או'קיף מ-58', או "Berta Lou" של דורסי בורנט מ-57', ובהמשך קטעים כמו "Can't Judge A Book" של בו דידלי, הנעימה "Walk Don't Run" שמוכרת בביצוע "The Ventures", אבל היא של ג'וני סמית' עוד מ-55', "Tallahassee Lassie" של פרדי קאנון מ-59' וכן הלאה.

כדורי אש גדולים וחמימים

זה הרגיש, כפי שאמר ג'רי לי לואיס, כמו כדורי אש גדולים וחמימים. הם נגעו בקאנטרי, בפולק (בטח קוראים לזה היום "אלטרנטיב-קאנטרי" ו"אינדי-פולק". וואט אבר), הם הלהיבו את הקהל ואת עצמם, עד שלבסוף הגיעו לסף הטירוף, ואף חצו אותו, כי ככה עושים ברוקנ'רול אמיתי. הביצועים היו מכוסחים, אבל בטעם, עם שמירה על האווירה החופשית ההיא, הישנה והטובה, אבל עם החיזוקים והעדכונים הנדרשים בסאונד ובגישה. איפשהו באמצע רם אוריון, שזכה שוב ושוב לצעקות מהקהל, נתן שיר שלו, ולקראת הסוף אלקטרה עצמם נתנו שניים מהאלבום החדש, ביניהם "Radio On" החביב עלי.

ניצן חורש, אלקטרה, רם אוריון (צילום: נועה מגר)
היה סקסי. "Come ON Baby Don't Say Maybes" באוזן-בר | צילום: נועה מגר

הצלילה הזו של אוריון, ניצן חורש וחבריהם עמוק לתוך ה"ברית הישנה" של הז'אנר שלהם, מלבד זה שהיתה מהנה מאוד, מעוררת הערכה. ניצן חורש הוא לא רק גיטריסט מצוין וסולן מהולל, אלא גם מוזיקאי ועיתונאי שמכיר את ההיסטוריה של התחום שבו הוא מתמחה. זה מאפשר לו ללכת אחורה  - מבלי לחשוש שזה יוריד במשהו מהמעודכנות של הלהקה שלו והאלבום החדש והנהדר שלה -  לדלות ממעמקי השכחה את הקלאסיקות הנכונות, לסדר אותן לפי אבות המזון, ובערב שכזה לעשות מהן מטעמים.

ניצן חורש נותן פייט לאסף אבידן

כסולן, כפרפורמר, כרוקר, נתן חורש בשעה וקצת הזו את כל מה שאתה יכול לצפות מזמר רוק. הוא ירד לנמוכים וזז מצד לצד ופאות הלחיים שלו רק חיזקו את האלמנט האלביסי. הוא פתח פה גדול ושאג והטריף, והזכיר את ג'אגר בצעירותו. הוא היה חד, שנון, זרוק ומדויק כאחד. נדמה לי שמאז שחמי, ירמי ומאור שרפו את הבמה ב"רוקסן" (אמאל'ה, עברו מאז כמעט 20 שנה) ועד לעלייתו של אסף אבידן, לא היה לנו סולן רוק כמו חורש.

כטריו "אלקטרה" נשמעים סוף הדרך, והשירים שלהם מצוינים. אחרי הרבה שנים בביצה המקומית אולי הגיע הזמן שלהם לפרוש מכאן כנפיים. אני לפחות אחזיק להם אצבעות, כי הם סקסיים. חזרתי הביתה מסריח מעשן סיגריות אבל עם חיוך. במקלחת, מתחת לשמפו, חשבתי על נינט.

אלקטרה, מתופף (צילום: נועה מגר)
נחזיק להם אצבעות. אלקטרה באוזן-בר | צילום: נועה מגר