אפתח באזהרה: הטקסט הבא מוגבל לקוראינו מגיל 16 ומעלה, אז אנא הרחיקו ילדים ונערות מהמסך. או במילים אחרות: אם לסכם את האלבום החדש של אריאנה גרנדה, הוא מתמצא בשורות, ותנשמו עמוק: "מסוגל להישאר כל הלילה ער ולז**ן אותי עד שהלילה ייגמר".

זה כל כך פיוטי, כל כך מתוק, ודי נועז. האם אריאנה גרנדה היא יונה וולך של המאה ה 21? לא בטוח. מה שכן, אריאנה גרנדה חרמנית - או לפחות מתעסקת בתקופת הקורונה בעיקר בסקס. בשיר אחר היא מצהירה: "הכ*ס שלי מוכן כולו בשבילך". כן כן. קצת קשה להבין מהשורה המקורית למה בדיוק התכוונה המשוררת, כשהיא משתמשת במילה Designed (מעוצב) שיכולה לבוא כאן בכמה הקשרים. בכל מקרה, כל האלבום הזה מוקדש למפגש המרתק בין כל חלקי הגוף של אריאנה לגבר כלשהו.

לא קלה היא דרכנו בתקופת הקורונה, אז מה עושות כוכבות העל כשאין פפארצי, אין הופעות ואין בעצם פעילות? הן משתגעות. אז מה נשאר? טיילור סוויפט הוציאה אלבום אינדי מקושקש כאילו היתה אחות של בון איבר; קייטי פרי הוציאה אלבום פופ גרוע שנכשל; ואריאנה? היא החליטה שזה הזמן להיות חושנית. האלבום השישי שלה, "Positions" ("תנוחות") שיצא לפני שבוע הוא כל כולו במיד-טמפו, קצב יחסית איטי ורגוע, והוא בגדול פסקול מושלם לסקס הטרוסקסואלי (כן, יש מלא אנשים שעוד עושים את זה! תתפלאו).

 

היה ברור שאחרי "Thank you next"' אלבום הלהיטים המרים, המדליק והנערץ שלה, יהיה קשה לשחזר את ההצלחה - בטח לא תוך פחות משנתיים, והפעם גרנדה בחרה לא להשתולל ולא להשתגע,, ואין ב"Positions" אפילו ניסיון לייצר להיטי ענק. כלומר, אני מקווה שלא פספסתי משהו, אבל ברור לכל מי ששומע את האלבום הזה שהוא אולי כיפי, מגניב, ונעים להאזין לו - אבל להיט שיישבור את העולם אין כאן. אפילו לא משהו שדומה ללהיט ענק. לא במקרה דואט ההומואיות עם ליידי גאגא אפילו לא מופיע כאן כבונוס.

יש כאן 14 שירים חדשים של אריאנה, ובאופן מאוד בוטה הם אינם מביאים איתם שום בשורה חדשה. אין פריצת דרך מוזיקלית, אין הפתעות ואין גם ניסיונות להפתיע. כל אחד מהשירים כאן היה יכול להיטמע בקלות באלבומיה הקודמים, וכאמור, חוץ מזה שהטקסטים מאוד גסים ומפורשים - הכל נשאר אותו דבר.

האם זה רע? לא בהכרח. הרמה מאוד גבוהה, ובואו ניקח באופן אקראי את "Obvious"' אחד השירים לקראת סוף האלבום, שתיים וחצי דקות מחרמנות וסקסיות של ארנ'בי שפעם היו שרים בעיקר גברים עם קול של חדר מיטות. זה נשמע כמעט כמו משהו ששרה זמרת ברים בסרט ג'יימס בונד איכותי, וזה יפה - זה מה שחשוב. כשמאזינים לכל שיר באלבום לבדו, חוזרת אותה הרגשה: הם כולם קצת דומים אבל הם לא עלובים. הכל ברוח טובה של תחתוני תחרה קטנטנים. כאילו גרנדה מוסרת: "תהיו רגועים שם בבית, אל תפחדו, אני כאן בשבילכם, אריאנה הקטנה והמתוקה שאתם אוהבים. תסמכו עלי, יהיה בסדר".

נזכיר שחוץ מהמלכה האם מדונה, לא הייתה לעולם הפופ המודרני כוכבת שהמציאה את עצמה מחדש על בסיס קבוע, ורוב זמרות הז'אנר הולכות תמיד על אותו נתיב. בריטני אולי סוחבת קריירה עם הרבה פרקים, אבל היא תמיד אותה בריטני, וליידי גאגא הרי שפכה מנוע. אם אני מבין נכון, אריאנה רואה את עצמה יותר כגרסת הפופ החדשה של מריה קארי; יש לה קול מפואר וזכיר, והוא עומד במרכז כל שיר שלה. היא לא צריכה יותר מאשר לבוא לעבודה והשאר יקרה מעצמו. הרי רק לפני כמה שבועות עסקנו כאן בנסיונה של קארי לדאוג שההיסטוריה תזכור את תפקידה בערבוב שבין פופ להיפ הופ.

אריאנה כבר לא צריכה להתאמץ בעניין הזה, והיא יכולה לעשות מה שבא לה. שני האלבומים הקודמים שלה רכבו על הטרגדיות בחייה האישיים (הפיגוע באצטדיון במנצ'סטר, והמוות של האקס מאק מילר), ול-"Positions" היא מגיעה בתקופה שבה אין בחייה (כנראה) דרמות גדולות, ומה שנשאר זה להעיף את החזייה באוויר ולתת לרוח לדגדג איפה שנעים. זה מרענן שזמרת צעירה בוחרת להתעסק בתשוקות שלה באופן כל כך מפורש, ונקווה שחברת הכנסת תהילה פרידמן לא תרדוף אחריה עד אמריקה.

אבל בואו בכל זאת, לסיום, ניגע מעט בשירים עצמם: השיר הפותח "Shut up" הוא לא בדיוק שיר, יותר פתיח מרגיע, והשיר השני, "34+35" (שזה ביחד 69) יהיה כנראה השיר הכי בולט מהאלבום. הדואט החצי דיסקואי עם דוג'ה קאט הוא ה-שיר שמיועד לטיק טוק - אם אתם צריכים עוד הוכחה לטירוף סביב האפליקציה הזאת. ומה עם הדואט עם דה וויקנד? ובכן, מדובר באכזבה, כי אתה מצפה שמפגש כזה יוליד ניצוצות, ויש גם את בלדת הסיום "POV" שהיא מתוקה כמו שירי סיום טובים של אלבומים גדולים.

אז אריאנה גרנדה יצרה אלבום 3 כוכבים קלאסי. לא גרוע אבל לא מבריק. אלבום עם קטע אבל לא קטע מדהים. ייתכן שאם הייתה גרה אצלנו כאן, בסמוך לים התיכון, היא הייתה משלבת בו גם את השורה "כואב לי הכ*ס" או "נשבר לי הכ*ס", אבל אולי הטקסט הזה הוא קצת וולגרי מידי לאתר אינטרנט ישראלי מוביל. לא ככה?