שי גבסו - "קרוואן" - ביקורת אלבום

זה מוזר, מעניין, מסקרן, לא מובן, אבל זו עובדה. שני אלבומי הרוק הכי טובים שיצאו לאחרונה בארץ שייכים לשני בוגרי הגמר הראשון של כוכב נולד, בניצנים, אוגוסט 2003. כן, דווקא להם. נינט טייב הוציאה לפני שבוע וחצי את "קומוניקטיבי", אלבום רוק אלטרנטיבי נהדר, ושי גבסו, כשבוע אחריה, הוציא את "קרוואן", שהוא אומנם בכיוון אחר לחלוטין, אבל הוא אלבום מצויין לכשעצמו.

מחבר את נוער הפרחים לנוער הגבעות

גבסו, ולהקת "המראות" שאיתו, הלכו על אלבום שנשמע הכי סיקסטיז, הכי קיץ מהורהר ופסיכדלי בסן פרנסיסקו. ארבעים שנה אחרי פסטיבל וודסטוק הוציא גבסו מתוך עצמו איזה בוב דילן קטן שהתחבא שם, וניסח מחדש את פסטיבל דוסטוק, מחבר את נוער הפרחים ונוער הנרות לנוער הגבעות.

גבסו יצר לעצמו דמות חדשה שמהדהדת את ימי "איש חסיד היה" של דני ליטני ודן אלמגור מתחילת הסיקסטיז, מחזמר שיצר את המודל של הדתי-ציוני חובש הכיפה וחולה המוזיקה. כנראה שהאוירה הכפרית של היישוב נחלים בו התגורר בשנה וחצי האחרונות בקרוואן אמיתי עשתה את שלה וסחבה אותולגזרת הפולק-רוק, עם גיטרה אקוסטית, מפוחית וכינור.

במסורת הסיקסטיז ודילן "קרוואן" הוא אלבום מאוד פוליטי ("הייתי רוצה שיהיה לי נשק"), שמתעסק בשאלות קיומיות גדולות ("לא על הלחם לבדו"), באהבה למולדת ("שיר ארץ") ובביקורת קשה עליה ("איש אחד"), בבלבול נוכח האכזבה ממנה ("לך לך").

מרגש כשהקול שלו מתאמץ

את התחבטויות הנפש של ילדי הפרחים וההסתכלות הפנימית ("מראה") מסובב גבסו לכיוון התחבטויות אמוניות וחיפושי דרך ("שמור על האמונה") בפנייה לאל ("אלי אלי"), וכמובן שיש גם זוגיות ואהבה אל מול העולם הפוגעני שבחוץ ("ארגזים").

את הכל עושים גבסו ו"המראות" עם הנינוחות ההיא של ההיפיז, נינוחות על פני השטח כשמלמטה היצרים סוערים; עם הצליל ההוא של הסיקסטיז, המוכר, האהוב, שאין לטעות בו, שמתיישב היטב באוזן. גבסו שר עם הקול המהורהר, החצי מתאמץ, המעט ביישן, המעט יבבני.

כמבצע של שיריו, גבסו הוא לא זמר רוק במובן המוחצן והבולט, הוא גם לא יהיה, והוא יודע את זה. אבל דווקא לסוג הזה של פולק-רוק הקול שלו מתאים את עצמו היטב, וכשהוא מגיע למקומות המתאמצים, המעט שבורים, השירה שלו גם מרגשת.

והמקומות הכי המרגשים ב"קרוואן" הם "שמור על האמונה" ו"שיר ארץ", שני שירים מצמררים באמת, שכל מי שיש לו אוזניים ולב לא יוכל להישאר אליהם אדיש.

שי גבסו של "קרוואן" הוא סוף סוף אמן שלם, בעל משמעות, עם אמירות, עם דעות, עם משקל, בלי פחד ובושה לבטא ולהתבטא, בלי חשש לומר את האמת שלו, גם אם לכמה אנשים היא לא נשמעת הכי סימפטית. מי היה מאמין שדווקא הוא ודווקא נינט יהיו שני הקולות הרוקיסטיים האותנטיים של סוף 2009 (אסף נבו)

צביקה הדר התרגש במופע הפסנתר שלו - כתבה מיוחדת