מאמי, שיחקת אותה

"קומוניקטיבי", האלבום החדש של נינט טייב, ראוי לעמוד על אותו מדף לצד אלבומי הרוק הישראלי הנשיים הגדולים. לצד הראשון ("מותק") של קורין אלאל, לצד "עד העונג הבא" של המכשפות, לצד הראשונים של דנה ברגר וטל גורדון, ו"במקום הכי נמוך בתל אביב" של אסתר שמיר.

"קומוניקטיבי" הוא אלבום רוק טוב מאוד, וכשנזכרים בנקודת המוצא של נינט לא נשאר אלא להעניק לה עליו אות הצטיינות. עם האלבום הזה ביד, עם להקת רוקפור מאחוריה, עם המופע המשותף שלהם - נינט, אחרי מסע אישי, מוזיקלי ויצירתי מפרך, היא כיום זמרת הרוק המובילה בארץ, כתף אל כתף עם אורית שחף.

יש ב"קומוניקטיבי" את כל אותם יסודות שמרכיבים את המונח הגדול והלעיתים לא ברור הזה שנקרא "רוק" או "רוקנ'רול". ראשית יש בו התרסה ותעוזה מעוררים כבוד, יש בו חשיפה אישית וביטוי עצמי ראויים להצדעה. יש בו, למרבה ההפתעה, הרבה יותר משני שירים טובים, חלקם אף מעולים ("יקינטון", "כדור פורח"). יש בו שירה, נגינה, עיבודים, הפקה וסאונד שמכבדים את יוצריו ומעלים אותם כמה מדרגות למעלה, אל פסגת הרוק המקומי העכשווית.

כן, מאמי, את רוקרית

ב"קומוניקטיבי" עברה נינט, כזמרת ויוצרת, את השינוי החד ביותר שזמרת ויוצרת כלשהי עברה בישראל בשני העשורים האחרונים, והפכה, בתהליך שעוד יילמד בשנים הקרובות בסדנאות להעצמה אישית, מבובת השעשועים של תעשיית הסלבז - ליוצרת ורוקרית (כן, מאמי, את רוקרית) עם ביצים מברזל, נחישות מנחושת, עצבים מפלדה וכישרון זהוב מזהב.

נינט כתבה כאן כמה טקסטים חזקים ("אולי בחגים", "אם אני אלך", "בשקט הזה"), שותפה כמובן למוזיקה כמלחינה ומעבדת, אבל מעל הכל נמצאת כאן יכולת ההגשה שלה. היא חדה כשצריך, ונעימה כשרצוי, ויודעת לצעוק במידה, ולצחקק באימה, ובעיקר להביא את השירה שלה לנקודה שלמה ונכונה. ועדיין, היא מסוגלת לשיר עוד יותר טוב.

האלבום הזה מכבד גם את רוקפור, להקת רוק מהמשובחות שקמו לנו, שהלכה לאיבוד עם עצמה בסבך הפסיכדליה והסבנטיז. "קומוניקטיבי" מחזיר אותה למרכז הבמה של הרוק הישראלי כגוף יצירתי חשוב, משמעותי, רלוונטי, שעדיין יודע ויכול לייצר רוק עדכני, מעניין, מורכב, רב רבדים, שנשמע טוב. ומן הראוי לציין גם את מאיה בלזיצמן, גיבורת הצ'לו של המוזיקה הישראלית החדשה, שהנגינה המדויקת שלה הופכת את חוויית ההאזנה לאלבום הזה למענגת במיוחד.

אומץ, תמימות, אמת

אומץ היא מילת מפתח באלבום הזה. בשירים כמו "הכלה" (שיר בנזונה), "עבדים" (נו, מי היא ה'גברת' שיש לה עבדים וזונות?), "כלב" (נו, מי הגבר שלא אמר לה 'שלום'?), "אם אני אלך" (אכן להיט) נינט יוצאת וונדר-וומן, מלכה. אומץ, ואחותו החורגת, התמימות, הם אלה שמבדילים רוקר אמיתי מסתם קשקשן בתחפושת דיסטורשן, הם אלה שמחלקים את העולם בין אלה שיוותרו על הקופה השמנה למען האמת שלהם, לבין אלה שיחשבו רק על המכירות. הויתור של נינט על הפן המסחרי שלה בסיבוב הזה של הקריירה הוא ברור וגלוי, ורק על זה מגיע לה להיכנס להיכל התהילה של האמיצים והתמימים, אלה שעדיין מאמינים באמת, גם אם היא כואבת.

"קומוניקטיבי" הוא אלבום שבו נינט סותמת את הפה לכולם. למעריצים השוטים שתקועים בניצנים, בקיץ, מלפני שש שנים, לרכלנים צמאי הדם, למנהליה תאבי הבצע, לעיתונאים שלא באמת אכפת להם ממנה, לקולגות שלא מפסיקים לשאול "מה קרה לה?". לכולם כולל כולם היא מפנה כאן אצבע משולשת, לכל מי שחושב שהיא אצלו בכיס לנצח. והיא עושה את זה באופן הבריא והמוערך ביותר - באמצעות אלבום שיפיל אותם מהכיסא, או יגרום להם לעשות תאונה. היא יוצאת כאן שמשונית הגיבורה, שקורעת את השלשלאות ויוצאת לחופשי, וממוטטת את הבית, משל "תמות נפשי עם המאמי הלאומית".

שקט ושלווה

ומאותה "מאמי" ומאותה "לאומית" היא ברחה, מאותו שאון תקשורתי מחריד. מאותו רעש לבן שמיסך על המוזיקה שלה ומנע ממנה להיות רק "נינט" ורק "אמנית" או "זמרת", מנע ממנה את החיבור הפשוט, הברור, זה שכל אמן מחפש, בינו ובין היצירה שלו, בינו לבין הקהל. נינט רק רצתה את השקט שלה. ולכן גם שקט ושלווה הן מילות מפתח באלבום הזה. "שלווה", בו היא תובעת בחזרה שקט נפשי, הוא שיר שכל אדם שנחשף לאורות הבמה ונשרף בהם, או כל מי שצפה בו מהצד, יזדהה איתו. את "פרח" היא מסיימת עם "היי שקטה בתוך הרעש, עצמי עיניים לרווחה, "יבוא החושך ויראה לך כמה את מאירה לבד".

"בשקט הזה", עם מארינה מקסימיליאן בלומין, שגם הלחינה ביד אמן, הוא השיר הכי יפה ששמעתי מזה חודשים, שיר שעומד על אותה מדרגה עם קלאסיקות של זמרות כמו יהודית רביץ ונורית גלרון. כשמחברים אותו עם "שני מעברים" שבא אחריו מקבלים פינאלה רכה ומושלמת לאלבום.

בעוד כמה שנים כולם יגלו פתאום את "קומוניקטיבי" ויתרפקו עליו, אבל נינט, כאמנית הגדולה שהיא, כבר תהיה במקום אחר. אולי היא איבדה כאן את תהילת ההמונים בה זכתה בגמר בניצנים, אבל תמיד היא תוכל להסתכל אחורה על האלבום הזה, לחייך, ולומר לעצמה: "מאמי, שיחקת אותה!".