מטאליקה נגד שאר העולם, מאת רונן צומר ואסף נבו mako
להקת מטאליקה תגיע להופעה באצטדיון רמת-גן ב-22 במאי, בפעם השלישית בתולדותיה. רגע לפני שג'יימס האטפילד, קירק האמט, לארס אולריך ורוברט טרוחיו נוחתים בנתב"ג הגיע הזמן להיזכר בכמה נקודות ציון חשובות בתולדותיהם.
מטאליקה הוקמה עוד ב-1981 בחוף המערבי של ארה"ב על ידי הזמר והגיטריסט האמריקני ג'יימס האטפילד והמתופף הדני לארס אולריך. היא נחשבת מזה שנים לאחת מאבני היסוד של עולם המטאל. מאות להקות גדלו על ברכיה, מיליוני מעריצים סגדו לה והפכו אותה לאלוהים של לובשי השחורים, ומייד לאחר מכן למוקצת מחמת מיאוס. לאמא של הטראש מטאל יש, מסתבר, בעיות שחלקן מלוות אותה מראשיתה, וחלקן טעויות טיפשיות ומעצבנות. מאחורי המוזיקה האגרסיבית והנהדרת מסתתרים קונפליקטים ומאבקי אגו, בין חברי הלהקה לבין עצמם, ובינם לבין המעריצים.
מטאליקה נגד מגהדת'
אותם מעריצים מכירים היטב את הקונפליקט "מטאליקה נגד מגהדת'" שברבות השנים כבר הפך למיתולוגי, ל"עפרה חזה נגד ירדנה ארזי" של עולם המטאל, אם תרצו. זוהי מלחמה שמלווה את מטאליקה מראשיתה. דייב מאסטין, מייסד, סולן ומנהיג "מג'הדת'" היה חבר במטאליקה עם הקמתה והשפיע רבות על המוזיקה שלה בתחילת הדרך. שמו מתנוסס בצמד אלבומיה הראשונים של מטאליקה "Kill 'Em All" ו-"Ride The Lightning" כשותף בכתיבת חלק מהשירים, הלחנתם, ולדבריו דברים נוספים שעשה שהקרדיט עליהם נלקח ממנו.
מאסטין פוטר ממטאליקה ב 1983 עקב התנהגותו, רגע לפני ההצלחה והפריצה הגדולה בעולם המטאל. בעקבות כך הקים מאסטין את להקת מגהדת' המתחרה, שלדבריו תמיד היתה טובה יותר ממטאליקה, אם כי מצליחה פחות ממנה. התבטאויות אלה ואחרות יצרו יריבות גדולה בין שתי הלהקות, יריבות שכמובן סייעה לפופולריות של שתיהן. לאורך השנים דאגו חברי מטאליקה להשמיץ ולהתכחש למאסטין בתקשורת וגם הוא עצמו לא סתם כמובן את הפה. המלחמה בין מטאליקה ומגהדת' התגלגלה גם למועדוני המעריצים, שלנצח עסוקים בשלה איזו להקה טובה יותר. בעשור האחרון ממלא הויכוח הזה פורומים שלמים ברשת. בסרט התיעודי שנעשה על מטאליקה,"Some Kind Of Monster" , נפגשו מאסטין ולארס אורליך אצל הפסיכולוג ודיברו על המאבקים ביניהם ועל ימים עברו. אחרי שהסרט יצא אמר מאסטין שהוא מרגיש ששוב ניצלו אותו לטובת קידום מטאליקה.
מטאליקה נגד גאנז נ' רוזס
עוד מאבק מיתולוגי, במשקל כבד אף יותר, נמתח בתחילת שנות ה-90' בין מטאליקה לבין גאנז נ' רוזס (Guns N' Roses) של אקסל רוז וסלאש. שתי הלהקות פרצו לתודעת הקהל הרחב כמעט במקביל. ב-87' הוציאה גאנז נ' רוזס את אלבומה הראשון והמיתולוגי "Appetite For Destruction", שהפך אותה בבת אחת לגיבורת הרוק החדשה של החוף המערבי של ארה"ב. שנה לאחר מכן, ב-88', היתה מטאליקה מועמדת לפרס ה"גראמי" היוקרתי על אלבומה הרביעי "And Justice For All" (והפסידה ברגע האחרון לג'טרו טול..). שתי הלהקות נדמו באותו רגע למתחרות על השליטה בלוס אנג'לס, בקליפורניה וברוק הכבד האמריקני כולו.
התחרות התגברה כשבקיץ 1991 הוציאו שתי הלהקות כמעט במקביל את שני אלבומי השיא שלהן. גאנז נ' רוזס עם האלבום הכפול "Use Your Illusion", שהיה רווי בלהיטים ושבר שיאי מכירות בתולדות הרוק הכבד, ומטאליקה עם "מטאליקה" (להלן: "האלבום השחור"), שהגדיר מחדש את מוזיקת המטאל. בגיבוי מלא של רשת MTV העולמית שפרחה אז, התמודדו שתי הלהקות על כיבוש העולם החופשי. אקסל רוז וסלאש מצד אחד, מול ג'יימס האטפילד ולארס אולריך מצד שני. פיות גדולים, אגואים גדולים, ותחרות מטורפת על לבו של הטינאייג' האמריקני והעולמי שאוהב את הדיסטורשן שלו מרוח בשערות ארוכות. אבל השמצות לחוד, וכסף גדול לחוד. בעקבות ההצלחה ההיסטרית של שני האלבומים ושל שני סיבובי ההופעות אליהם יצאו גאנז ומטאליקה, יצאו שתי הלהקות לסיבוב הופעות משותף בארה"ב וקנדה ב- 1992.
מטאליקה נגד גאנז נ' רוזס, סיבוב שני
באביב 93', כאשר נחתו שתי הלהקות להופעות בפארק הירקון בתל אביב בהפרש של שלושה שבועות, הגיעה מלחמת ההשמצות בין שני מחנות המעריצים בארץ לשיא חדש. אחרי ההופעה של גאנז נ' רוזס בפארק, שבעיני רבים נחשבה לפושרת (למרות שמעריצים שרופים כמו מיודענו מבקר המוזיקה דרור נחום טוענים עד היום שהיא היתה מעולה, ולו בגלל חזרתו ללהקה של הגיטריסט המקורי וכותב רבים מהשירים איזי סטרדלין), צוטט ג'יימס האטפילד בתקשורת הישראלית כאומר: "כן, אנחנו רגילים להגיע למדינות כמה שבועות אחרי גאנז נ' רוזס ולשמוע שהם נתנו חרא של הופעה".
השאלה מי משתיהן להקה גדולה יותר המשיכה להעסיק את המעריצים לכל אורך שנות ה-90'. הסוגייה הבוערת התעוררה מחדש לפני כשנה וחצי, בגלל סמיכות הוצאתם של שני אלבומי הקאמבק המרשימים - "Chinese Democracy" של אקסל רוז וגאנז נ' רוזס החדשה, לעומת "Death Magnetic", שבעיני רבים מהמעריצים וגם בעיני התקשורת החזיר למטאליקה את כבודה האבוד.
האטפילד לא החמיץ את ההזדמנות לרדת על אקסל והאלבום החדש: "אני לא עוצר את נשימתי בציפייה דרוכה לאלבום של גאנז נ' רוזס", אמר, "ארצה לשמוע את האלבום כשיזדמן לי, אבל לא אאבד שעות שינה עד שזה יקרה. מה שכן, אם חשבתי שלנו לוקח הרבה זמן לסיים אלבום, אקסל הראה לנו מה זה איחור. ,אבל זה לא אמור להפתיע מישהו. האיש תמיד מגיע באיחור, בעיקר להופעות. אבל הוא סולן טוב, יאמר לזכותו. הוא אקסצנטרי, אבל תראו לי אמן שהוא לא כזה".
אגב, על פי נתוני מכירות רשמיים של איגוד המוזיקה האמריקני, ה-RIAA, בהחלט אפשר להגיד שמטאליקה להקה גדולה יותר, עם מכירות של כמעט 60 מיליון אלבומים בתולדותיה ומקום 18 בדירוג האמנים הכללי, לעומת גאנז נ' רוזס שנמצאת "רק" במקום ה-30 עם 43.5 מיליון אלבומים "בלבד". אבל, בעוד הנתונים של מטאליקה מתבססים על תשעה אלבומי אולפן שיצאו משך 26 שנה, מ-83' ועד 2009 (כן, הם זקנים), אצל "גאנז" מדובר על שישה אלבומי אולפן, ומכאן תעשו את החישוב לבד.
מטאליקה לפני ואחרי "האלבום השחור"
אם כבר הזכרנו את "האלבום השחור" שיצא ב-1991 (לא רק הם, גם אנחנו כבר זקנים), הרי שמדובר ב"קו פרשת המים" בתולדות מטאליקה, שרבים נוהגים לחלק את ההיסטוריה של הלהקה ל"לפניו" ו"אחריו". "האלבום השחור" שהוא הנמכר ביותר בתולדות הלהקה נהנה מסאונד מהפכני בעולם המטאל בזכות המפיק המוזיקלי בוב רוק, שעבד קודם לכן עם להקת "מוטלי קרו" (הקיטשית והשנואה על מטאליקה ומעריציה האדוקים). האלבום כלל ארבעה להיטי ענק - "Enter Sandman", "Nothing Else Matters", "The Unforgiven" ו-" Sad But True" – שהכניסו את מטאליקה לכל בית דרך רשת ה-MTV שהיתה אז בשיאה וקיבעו את מעמדה של הלהקה בזרם המרכזי של מוזיקת הרוק בארה"ב ובעולם כולו.
הצלחתו הגדולה של האלבום יצרה מיד ויכוח בין מעריצי מטאליקה לדורותיהם, ויכוח שנמשך עד היום. בעוד הדור הצעיר יותר של המעריצים טוען שמטאליקה מצוינת גם אחרי "האלבום השחור", הרי שרבים מהמעריצים הוותיקים של הלהקה טוענים שזהו גם האלבום שבו מטאליקה "התמסחרה", הפכה ל"מכונת להיטים" ונטשה את העקרונות היסודיים והמחתרתיים של עולם המטאל. מאז, כך טוענים, מטאליקה "התקלקלה", "השתבללה", התנוונה. מ-91' הם אומרים מטאליקה היא להקה מסחרית שהתפשרה על האגרסיביות המוזיקאלית שלה לטובת פופ-מטאל ונתוני מכירות מרשימים, ושאין בכלל מה להשוות בין האלבומים הבאים שהוציאו כמו "Load" ו-" Reload" והלאה, לבין ארבעת האלבומים הראשונים של הלהקה משנות ה-80'.
ככה, אגב, גם יתחלק הקהל בהופעה הקרובה בארץ – בין מי שיבוא בעיקר בשביל לשמוע שירים ותיקים, לבין מי שיבוא גם בשביל ה"חדשים". על פי סטליסטים שמתפרסמים מההופעות האחרונות של מטאליקה, נראה כי בכל ערב מנגנת הלהקה סטליסט שונה, שמורכב מחומרים וותיקים וחדשים כאחד.
מטאליקה נגד המעריצים ונאפסטר
כמו שכבר הבנתם, להיות מעריץ של מטאליקה זה לא קל. במיוחד לא במאבק המפורסם "מטאליקה נגד נאפסטר והמעריצים". בשנת 2000 גילו פתאום חברי מטאליקה שהמוזיקה שלהם עוברת חופשי באינטרנט דרך תוכנת שיתוף הקבצים נאפסטר, שהיתה אז בשיא פריחתה. חברי הלהקה "המזועזעים", הגישו מייד תביעות נגד נאפסטר ונגד מכללות ואוניברסיטאות בארה"ב שהרשו למעריצים להחליף מוזיקה של מטאליקה בחינם ברשת דרך רשתות המחשוב שלהן. בכך למעשה הפכה מטאליקה לאויבת המעריצים מספר אחת. השיא הגיע כאשר ג'יימס האטפילד ולארס אולריך אמרו למעריצים שהחליפו שירים דרך נאפסטר "לכו להזדיין". פרשה זאת יצרה למטאליקה תדמית של להקה מנופחת מאגו וכסף, שמנותקת מהמעריצים.
רבים לעגו אז ללהקה תאבת הבצע, שרק הוכיחה למעריציה הותיקים שכל מה שהם טענו כלפי מטאליקה של "אחרי האלבום השחור", הוא נכון. כעבור שנה הגיעו "נאפסטר" ומטאליקה להסדר מחוץ לכתלי בית המשפט. אולם בהמשך אותה שנה נסגרה חברת נאפסטר ובמקביל החלה הפופולריות של מטאליקה לצנוח.
וכאשר הפופולריות צונחת, צריך לעשות משהו כדי לעצור את ההתדרדרות. ב-2005, בעקבות הביקורות על האלבום החלש "St. Anger", שחררה מטאליקה את הסרט התיעודי "איזו מין מפלצת", שתיעד את "מאחורי הקלעים של יצירת האלבום. זו לא היתה הפעם הראשונה בה משחררת מטאליקה סרט "מאחורי הקלעים" (הפעם הראשונה קרתה, איך לא, אחרי יציאת "האלבום השחור").
מטאליקה נגד מטאליקה
אלא שהפעם כלל הסרט לא רק קשקושים באולפן וירידות על בוב רוק, אלא צילומים מתוך הטיפולים הפסיכולוגיים שעברו באותה תקופה חברי הלהקה. טיפולים בהם דיברו על בעיות ההתמכרות והגמילה מסמים ומאלכוהול, וכאמור על המריבה עם מגהדת'. המבקרים דווקא אהבו את הסרט החושפני שהציג להקה במשבר, ושחבריה מדברים על נושאים אמיתיים וכואבים שבדרך ככל מתחבאים מאחורי התדמית של להקת מטאל מצליחה. המעריצים, לעומת זאת, טענו שמדובר בגימיק זול של יחסי ציבור, שנועד להציג את חברי מטאליקה המנופחים בכסף כמסכנים שצריך לרחם עליהם ולקנות עוד ועוד את האלבומים שלהם.
הסרט לא עזר, והמשבר במטאליקה נמשך. המתופף לארס אולריך סיפר עליו: "אחרי סיבוב ההופעות של האלבום 'St Anger' התנתקנו אחד מהשני, ולא היינו בקשר תקופה ארוכה. פתאום הרולינג סטונס הזמינו אותנו להופיע איתם בסן פרנסיסקו. ארבעה ימים לפני ההופעה פשוט נפגשנו ארבעתנו והתחלנו בחזרות בלי פסיכולוגים, בלי דיבורים מיותרים ובלי כל החרא שמסביב, פשוט ניגנו מוזיקה, וזה מילא לנו את המצברים לשלוש השנים הבאות".
C.jpg "מטאליקה הופעה מגטי 2 (צילום: Ethan Miller, GettyImages IL)")
לפני סיום, אי אפשר שלא לנגוע גם במוות ובהשלוכתיו על מטאליקה. מלבד איכת המוזיקה, ומצבם הנפשי של חברי הלהקה, הדבר הכי לא יציב במטאליקה הוא תפקיד הבסיסט. זה התחיל עם רון מק'גובני, שבמשך כמעט שנה (81'-82') היה הבסיסט של מטאליקה ופרש בעקבות הצקות של דייב מאסטין ולארס אורליך. מחליפו היה קליף ברטון המנוח, שהיה שותף בשלושת האלבומים הראשונים של מטאליקה ונחשב לשפוי מבין חבריה. ברטון נהרג כידוע ב-1987 בתאונת דרכים בגרמניה במהלך סיבוב ההופעות של האלבום השלישי "Master of Puppets". האוטובוס בו נסעה הלהקה התהפך בזמן שכל חבריה ישנו, ברטון נזרק ממנו החוצה ונהרג במקום.
לקח להאטפילד, אולריך והאמט שנה בערך לצאת מההלם ולהקליט את האלבום הבא עם המחליף ג'ייסון ניוסטד, שנבחר לנגן הבס החדש באודישנים מיוחדים. ניוסטד, "הבחור החדש", סבל לאורך השנים מהצקות ומתיחות של חברי הלהקה הוותיקים, עד שב-2001 נשבר לו והוא עזב את הלהקה. את עזיבתו הסביר בכך שהטפילד סירב לאפשר לו לעסוק בפרויקט-צד מוזיקאלי, ובהמשך הוא אף התבטא כנגד השתלטנות של הטפילד על מטאליקה. את מקומו של ניוסטד תפס רוברט טרוחיו, נגן הבס של אוזי אוסבורן. בניגוד לניוסטד, אך בדומה לקליף ברטון, טרוחיו מעדיף לנגן עם האצבעות ולא עם מפרט, מה שאומר שהאצבעות שלו עשויות כנראה מפלדה מגלוונת. נכון לרגע כתיבת שורות אלה, טרוחיו יהיה נגן הבס שאיתו תגיע מטאליקה להופעה באיצטדיון רמת-גן ב-22 במאי.