טיעוניי הנגד ידועים וצפויים: זה כבר לא אותו הרכב. זה לא אותו העשור. אקסל משוגע, איבד את הקול, לא יודע מה הוא רוצה מעצמו, מקבל קריזות, מחליף שירים כל הזמן. וחוצמזה- ההופעה של מטאליקה פה ב 93' הייתה הרבה יותר טובה. נו אז מה. הרי מה שקובע הוא מבחן הדרך והתוצאה. ופה, גבירותיי ורבותיי חובבי הפלנל, נראה לפי שעה שגאנז נ'רוזס יוצאים וידם המקועקעת על העליונה.

אנסה לעשות זאת בדרך של קמפיין חיובי ורציונלי ככל הניתן, ולגלוש כמה שפחות לויכוחים האמוציונליים אך הלא-מבוססים למיניהם ("ג'יימס יותר גבוה!" וכו'), שמאפיינים כל כך את שני מחנות המעריצים. נתחיל בסינגלים הראשונים ששוחררו מהאלבומים החדשים. בעוד מטאליקה הלכו על יצירה ארוכה, לא לחלוטין קומוניקטיבית ולמען האמת די מעייפת, Guns שיחררו סינגל שקשה לטעות בו.

אחרי כמה שניות מתעתעות שבהן ניתן לחשוב "אוי, למה הם הפכו?", מגיע ריף הגיטרות הסמיך והאופייני, ופתאום הכל נעשה כל כך מוכר. וטוב באופן מפתיע. האזנה לסינגל החדש מגלה כי הטירוף והאנרגיות נשארו, וגם הקול של אקסל מוצא את הדרך שלו. האווירה בועטת וגועשת והשיר מתפוצץ לך בפנים. מה יהיה בהופעה? למיתרי הקול של אקסל פתרונים, אבל באולפן זה נשמע חד, חזק ונאמן לצליל המסורתי.

העובדה הפשוטה והבלתי ניתנת לערעור היא כי ללא קשר לנסיבות (אני יודע, 14 שנה עברו וכו'), ועד שיוכח אחרת- גאנז עדיין לא אכזבו. בניגוד למטאליקה שהרצון שלהם למצוא חן בכוח עלה להם בזגזוג מוסיקלי מביך ולעיתים בלתי-שמיע בטרם "חזרו למקורות", גאנז אמנם לקחו את הזמן אבל לפחות לא ניסו להיות משהו שהם לא. בעוד שבטור של מטאליקה רשומים כמה אלבומים לא-ממש מפוארים (מנסה להישאר חיובי, כן?), אצל גאנז אין בינתיים נפילות. אין ניסיון להעמיד פנים, אין ניסיון להיות מישהו אחר. אנחנו גאנז נ'רוזס, ונעשה את מה שגאנז נ'רוזס עושים. אמנם סלאש כבר לא שם, אבל זה לא שהוא ממש עושה פלאים איפה שהוא כן נמצא. חבורת הנגנים האלמוניים שאקסל גיבש בינתיים יודעים לנגן והכי חשוב- לא מתווכחים איתו. סוג של דיקטטורה חיובית. אכן "דמוקרטיה סינית".

האלבום החדש של גאנז לא יתחרה עם האלבומים הקודמים. הוא לא יהיה "Appetite for destruction" ובטח לא "Use your illusion". אבל עדיין, לפחות ממה שאפשר להבין בינתיים, זה יהיה אלבום של גאנז נ'רוזס והוא יישמע וירגיש מזוהה עם האנרגיות, ההשפעות וההגשה שאפיינו את הלהקה. 14 שנה גררו את זה אתם אומרים? אבל למה להיות שליליים, אני מעדיף לראות בזה השקעה... הנה, תראו את mako.

 

כל חובב מטאל יודע שמטאליקה יש שתיים. האחת של עד האלבום השחור והשנייה של אחרי האלבום השחור. מעכשיו אמרו מטאליקה יש שלוש. כי ארבעת הפרשים חזרו. אחרי סיבוב של הרפתקאות מוזיקאליות לא מוצלחות, הקאמבק של מטאליקה הוא פחות קאמבק במובן של חזרה לעניינים, כי הם לא הפסיקו לפעול מעולם, אלא קאמבק במובן המוזיקלי, מעין חזרה של להקה לשורשיה, אחריה שאיבדה את דרכה היצירתית, חזרה לדברים שבגללם היא נחשבת ללהקת המטאל הגדולה והחשובה בעולם.

במשך 17 השנים האחרונות, מטאליקה היו יכולים להתפרק, מבחינתי, ולא הייתי מזיל דמעה. תרשו לי לא לפרט ולהסביר למה כל הקטע של "Load" ועד "הקדוש הכועס" פשוט לא ממש שווה התייחסות. תרשו לי להגיד ש"Death Magnetic", האלבום החדש, הוא הקאמבק של מטאליקה כי סוף סוף ג'יימס הטפילד, נזכר איך כותבים ושרים שירי מטאל וקירק האמט נזכר שגיטרה יודעת גם לילל ולצרוח ולא סתם לעשות רעש בשביל להרגיז את השכנים.

סוף סוף חברי מטאליקה נזכרו להוציא עוד אלבום ראוי אחרי "...And Justice for All" מ 88', ומהבחינה הזאת זהו קאמבק השנה, אם לא של העשור. זה לא ש"Death Magnetic" הוא יצירת מופת, יש לו את הFUCKים שלו (לארס אולריך הוא רק אחד מהם), אבל הוא בהחלט מחזיר את ההרגשה שהנה, להקת המטאל מהמשפיעות והאהובות ביותר בעולם, יכולה עדין לעשות לנו נעים באוזן, ולהזכיר לנו שאנחנו יכולים לעשות הד-באנגינג וליהנות מזה, גם בלי האופטלגין של אחרי.

אל תחפשו באלבום החדש את המלודיות הדביקות והבלדות של האלבום השחור. "Death Magnetic" הוא אלבום מטאליקה אמיתי, לא עוד מוצר מסחרי לילדי ה"Load". האלבום שרק מי שגדל בשנות ה 80' ומבין ואוהב את ארבעת האלבומים הראשונים שלהם, יוכל להתרפק בהנאה ולומר עליו "או, סוף סוף הם הפסיקו להוריד זבל, וחזרו לנגן מוזיקה אמיתית".

אפשר לשמור למטאליקה טינה בגלל כל השטויות שלהם עם נאפסטר וביזיונות אחרים, אבל ברגע ש "That Was Just Your Life" מתחיל, אני נקלע לאמנזיה בכל הנוגע לתקופה ההיא. כאשר "All Nightmare Long" ניגמר, אפשר כבר לחייך, הפעם מטאליקה קיימה את ההבטחה, נגמרו הניסויים, הסתיימו ההרפתקאות הלא מטאליות שנגמרו בקטסטרופה מוזיקלית. מטאליקה חזרה לעצמה ויש לנו זוכה לאלבום המטאל של 2008.
נשאר רק להגיד תודה למפיק האגדי ריק רובין, שחתום על האלבום והצליח לגרום להאמט והטפילד לזכור שמוזיקה עושים בשביל הכיף, ולא רק בשביל לנסות להיות Coolים מגניבים עם סאונד חדשני ומקצבים מעודכנים. כי כשזה בא מאהבה, הקהל מרגיש וחוזר להאמין.

"Death Magnetic" הוא עדיין לא המאסטרפיס החדש של מטאליקה, אבל הוא בהחלט צעד בכיוון וקאמבק השנה. אם חברי הלהקה לא יבזבזו את כספם על מכוני גמילה למיניהם וימשיכו לעשות את המוזיקה שהם באמת יודעים לנגן, אז אני כבר מצפה לאלבום הבא שלהם.