"ביום שבו זה קרה הייתי כמעט בן 14״, מספר יעקב (שם בדוי), צעיר חרדי בשנות העשרים לחייו. ״השעה הייתה כבר יחסית מאוחרת והמקווה היה הרבה יותר ריק מבדרך כלל. נכנסתי, נעמדתי במלתחה בין הספסלים, התחלתי להתפשט כרגיל ואז נכנסתי לבור. אחרי כמה דקות במים אני מרגיש ליטוף ברגל - יש מישהו מאחוריי. אני עם הפנים לקיר ומישהו נצמד אליי מאחור ושולח ידיים, מחכך את גופו בגופי. הוא נראה לי אז ליטאי בסביבות גיל 45, 50, בן אדם נורמטיבי לחלוטין. בהתחלה אמרתי לעצמי, אתה בחור שמכיר את העולם, אתה יודע מה עושים. תצעק, תדבר. אבל לא יודע, קפאתי, לא הצלחתי לצעוק״.

״ואז אני מרגיש את הידיים שלו נוגעות יותר ויותר באזור האינטימי שלי והוא נצמד אלי עוד ועוד״, נזכר יעקב. ״לא הנעתי איבר, לא זזתי. ׳למה הוא עושה את זה?׳, חשבתי, ׳שייתן לי לצאת׳. היה גם פחד נוראי: מה הוא יעשה אם אגיב לו? אז אתה עומד ובוהה בנקודה מסוימת בקיר שמולך וזהו. לימדו אותי שהמקווה זה מקום שנהיים בו טהורים, ובאמת אחרי טבילות הרגשתי שאני מתפלל חזק יותר. אבל אחרי שהוא סיים חשבתי לעצמי, סיימתי פה לעולם. היה ברור לי שלמקום הזה אני יותר לא מתקרב, ומאותו יום לא דרכתי במקווה. חמש דקות של הנאה לבן אדם אחד הרסו חיים שלמים לבן אדם אחר".

מאות מקוואות טהרה לגברים יש בישראל, כמעט בכל יישוב, חלקם במימון עירוני ואחרים במימון פרטי. הם נחשבים למעוזי קודש וטהרה שאליהם מגיעים בעיקר גברים מקרב פלגים חרדיים כדי להתנקות מטומאה, לחזק את האמונה ולהתקרב לאלוהים. ילדים עם הוריהם, נערים, בחורים, אבות, קשישים גדולים בתורה - כולם פושטים את בגדיהם, נכנסים אל בור המים וטובלים. בימים אלו, תחילת חודש אלול הידוע גם כ"חודש הרחמים והסליחות", המנהג נפוץ עוד יותר. אלא שרחמים לא תמיד מתגלים בבורות הטבילה. נער מגיל בר מצווה, כך נהוג, טובל לבדו ללא השגחת אביו, נערים שבגרו ויצרו עמנו קשר בשנים האחרונות מספרים (בשמות בדויים) איך דווקא במקום הטהור שאמור לקרב את הטובל לאלוהים מתחולל גיהינום. "זה סוד גלוי", אומר אחד מהם, "והגיע הזמן שנפסיק לשתוק".

מקוואות (צילום: Uri LenzFLASH90)
למקום אין קשר לכתבה | צילום: Uri LenzFLASH90

״זו פשוט חממה לפדופילים, סכנת נפשות״

את אברהם פגשנו לראשונה לפני כשלוש שנים מחוץ לבסיס צה"לי, חייל שקט שהתאמץ למחוק כל זכר לנער החרדי שהיה. גם הוא היה בן 14: "זה היה אחד השכנים שלנו, בערך בגיל של אבא שלי, הכרתי את הפנים שלו טוב", הוא מתחיל לספר ונאנח. "אמרתי לו שלום ונכנסתי כרגיל לבור. אני זוכר שבצד הבור הייתה מעיין הסקה שחיממה את המים. הוא נכנס אחרי, הצמיד אותי להסקה והתחיל לגעת בכל מקום. הייתי קטן, המים כמעט עקפו אותי בגובה והוא אדם מבוגר, חזק ממני, גדול ממני. בדקה הראשונה לא הבנתי מה הוא רוצה ולמה הוא נוגע בי, וכשכבר הבנתי ניסיתי להילחם בו ולהתנגד. הורדתי את הראש מתחת למים וניסיתי לברוח מבין הרגליים שלו אבל לא הצלחתי. אז פשוט נצמדתי עם כל הגוף לקיר, עצמתי את העיניים והתפללתי לאלוהים שכל הסיטואציה הזו תיגמר. אחרי דקה או שתיים הוא הסתובב והלך בלי לומר מילה. יצאתי מהבור, התלבשתי וברחתי משם. בדרך שאלתי את עצמי: אני אמור לספר את זה? ואם כן אז למי? ובאיזו דרך? אני אבוא לאבא שלי או לאימא שלי ומה אני אגיד להם? אז פשוט שתקתי״.

מתי הבנת שנאנסת?
״עד היום אני מתכחש לזה. קשה מאוד לעכל, זה איתי כל הזמן וזה יישאר איתי. זה תמיד להסתכל אחורה, לבדוק מי הולך פה. כשמישהו מתקרב אלי מאחור אני מיד מוריד את הראש ומסתכל מה מתקרב אלי. היום אני גם לא מאמין באלוהים. כשהייתי צריך אותו במקום שלו, בבית שלו שהכי שייך לו, הוא לא שמר עלי".

אובדן האמונה שמתארים יעקב ואברהם משותפת לרוב הילדים והנערים שחוו טרגדיה כזו בנסיבות דומות. "זו תופעה רחבה ובעייתית מאוד״, מסבירה דבי גרוס, מנהלת ומייסדת "תהל", מרכז סיוע לנשים ולילדים דתיים. ״המקווה, כמקום רוחני, צריך להיות המקום הבטוח, בסקטור החרדי יש הרבה בנים שהולכים כל שבוע וכל חודש לשם מגיל מאוד קטן, ובזמן שהם הולכים לעשות מצווה הם חווים פגיעה. לצד ההתמודדות הקשה, הנפגעים מרגישים קושי עצום להאמין בדת ובעולם הדתי. הם מרגישים שאלוהים נטש אותם, איך יכול להיות שבאתי למקום הזה להרגיש קרוב לאלוהים ואלוהים נתן לזה לקרות?".

רחלי גוטליב רושגולד, סמנכ"לית עמותת ״מגן״ ומנהלת הארגון החרדי "לא תשתוק" שנותן מענה לנפגעי תקיפה מינית חרדים ודתיים, מספרת כי מאז הוקם הארגון בשנת 2015 מתקבלות בו עשרות רבות של תלונות על פגיעות מיניות במקוואות. "רציתי להוציא פעם סטיקר שמופנה לאימהות - ׳תשמרי על הילד שלך טהור, אל תשלחי אותו למקווה!׳, היא מודה, ״זו פשוט חממה לפדופילים, סכנת נפשות, וצריך להכיר בעובדה שהמציאות הזאת קיימת".

למצולם אין קשר לנאמר (צילום: Nati Shohat  FLASH90)
למצולמים אין קשר לכתבה | צילום: Nati Shohat FLASH90

"הייתי קטן, המים כמעט עקפו אותי בגובה והוא אדם מבוגר. בדקה הראשונה לא הבנתי מה הוא רוצה, וכשהבנתי ניסיתי להתנגד. אחר כך הוא הלך. שאלתי את עצמי: אני אמור לספר את זה? ואם כן אז למי?"

חנן, עד לא מזמן בן למשפחה חסידית מרובת ילדים והיום חילוני, עדיין זוכר את הפעם הראשונה בה הלך למקווה לבד. ״זה היה בערב שבת והתרגשתי מאוד. אימא שלי ארזה לי שקית עם בגדים ומגבת, ושמה לי שקיות קטנות של שמפו וסבון. ההליכה למקווה לבד גורמת לך להרגיש גבר״, הוא מסביר, ״אתה מגשים את החלום של להיות כמו האחים הגדולים, ללכת לבד בלי אבא. באחת הפעמים אחרי הטבילה הלכתי לשירותים של המקווה, נכנסתי לתא ופתאום מישהו פתח את הדלת ונכנס, כנראה שעקב אחרי. הייתי בסביבות גיל 13, הוא היה יותר מבוגר ממני. אני זוכר אותו נעמד מולי בתוך התא ועושה את מה שעושה. הייתי קפוא. מרוב שאין לך נתונים בגיל הזה להבין מה קורה, אתה פשוט מנתק חלקים מהמודע שלך בשביל שלא תצטרך להתמודד אחר כך עם המידע הזה. כשעמדתי שם המחשבה היחידה שלי הייתה שאם מה שהוא עושה לא נכון, אז כל תשתית האמונה שלי מוטלת בספק, ולילד בן 13 אין יכולת להתמודד עם ספקות כאלה גדולים. אז אתה אומר סבבה, אם הוא עושה את זה כנראה שזה בסדר״.

בפעם השנייה שזה קרה הנורות האדומות כבר נדלקו. ״ישבתי במלתחות של המקווה ופתאום נעמד לידי איזה בחור, אברך נשוי בן 20 שהיו לו ילדים, הכרתי אותו מהשכונה. הוא התקרב אלי, הניח יד על הכתף שלי והתחיל לגעת בעצמו״.

ממש באותה השנה?
״כן, לא הבנתי בכלל שמשהו רע קורה. אף אחד לא סיפר לי, לא היו לי שיעורי חינוך מיני או מידע איך להתגונן. אף אחד לא דיבר איתי על הנושאים האלו, זה טאבו, ואם מישהו עושה את זה אז נועלים במקלט ושוכחים. אני זוכר פחד עצום, פחד שנועל את הרגשות שלך ולוקח ממך את החופש. כל הסיטואציה בידיים שלו, הוא מחזיק אותך באזיקים. כשאתה נפגע בצורה כזאת בתור ילד חרדי, אתה מרגיש שהמקום שלך בעולם הוא כל כך רעוע, כל כך קטן. הרגשתי שנגנבה לי חלק גדול מהזהות שלי״.

למצולם אין קשר לנאמר (צילום: Nati Shohat  FLASH90)
למצולם אין קשר לכתבה | צילום: Nati Shohat FLASH90

התלוננת? סיפרת למישהו?
״מה פתאום, פחדתי. אין כזה דבר לספר. זה משהו שלא מספרים אותו". 

מה מביא אותך לספר עכשיו?
״אני לא מפחד יותר, כמה אפשר לפחד. זה או להתאבד או להתאבד על זה. החלטתי להתאבד על זה". 

"גם אני לא דיברתי על זה עם אף אחד אף פעם, אתה הראשון", מספר בשקט צבי, צעיר נוסף בשנות העשרים לחייו. "אני זוכר במעומם פרצוף, גבר בן 25, אולי 30. אני טובל בבור המים במקווה ומרגיש יד שנוגעת לי באיבר המין. זה לא היה בטעות, זה היה כאילו מישהו תופס את איבר המין. אין שום אופציה שהייתי מספר למישהו, במקום שבו גדלתי יש כל כך חרדה מכל מה שמתחת לבגדים. זה לא שמשתיקים אותך, אבל הילדים מפחדים לדבר. אני באופן אישי ברחתי מזה כל הזמן רגשית. אני יודע לרוץ". 

״התמוטטתי רטוב כולי והוא עוד עמד שם, ממשיך לגעת״

ההלכה היהודית אינה מחייבת את הגברים לטבול, בניגוד למצווה החלה על הנשים. לכן, מסבירים גורמים, ההסדרה על מקוואות הגברים פחות אדוקה. לפי דו"ח של משרד הבריאות, "רוב המקוואות פועלים ללא רישיון עסק ואינם מפוקחים", והשוק עד כדי כך פרוץ שהדו"ח קובע כי "אין מידע על מספר המקוואות בארץ בחלוקה לגברים\נשים, ובאלו שיש להם רישיון עסק ונעשה פיקוח, האיכות התברואתית אינה משביעה רצון".

אז מי אחראי? הפעלת המקוואות מתבצעת על ידי המועצות הדתיות, העיריות או הבעלים הפרטיים של המתחם. אולם מעצם היותם מבני דת, כאלו המספקים שירות דתי לציבור הרחב, הם חוסים תחת האחריות של המשרד לשירותי דת שבראשו עומד כיום השר יעקב אביטן.

"מקוואות הגברים הם מלכודת", מסבירים עורכי הדין מיכל אונה, אילנה מליחי ואסף פרידמן העוסקים בנושא, "המשרד לשירותי דת לא קבע מדיניות שמירה על ביטחון הטובלים, אין שום תקנון. המועצות הדתיות, הזרוע הביצועית של המשרד ומי שמפעילות בפועל את המקוואות, לא נוקטות אמצעי זהירות סבירים להגנה מפני עברייני מין. הגיע הזמן שהמשרד לשירותי דת יתעורר ויקבע נהלים ברורים על מנת להגן על אותם קטינים".

מני וקס (צילום: אלון חן)
"מבחינתי המקוואות הן המרכז של התקיפות המיניות כלפי ילדים בעולם החרדי״, מני וקס | צילום: אלון חן

"ההליכה למקווה לבד גורמת לך להרגיש גבר, אתה מגשים את החלום של להיות כמו האחים הגדולים, ללכת לבד בלי אבא. לא הבנתי שמשהו רע קורה"

אלא שגורם המקורב למעניקי שירותי הדת מנסה להעביר את האחריות לרשויות המקומיות: ״לא נכון לשייך למשרד הדתות פגיעות מיניות שמתבצעות במקוואות פרטיים ברשות מקומית כזו או אחרת״, הוא אומר בשיחת טלפון, ״הם לא מקבלים ממשרד הדתות תקצוב ולא מקשיבים להוראות. מקוואות הגברים ברובם מופעלים על ידי עמותות פרטיות, לא בבעלות המועצה הדתית, והם עסק לכל דבר ועניין. המחוקק נותן את הסמכות לרשות המקומית, הם אחראים. אני מסכים איתך שיש בלאגן. בפקקטה מקווה של מישהו בבני ברק שמפעיל אותו איך שבא לו, זה מקום שבו הרשות המקומית צריכה לתת את הדין על מה שקורה בחצר האחורית שלה״.

מי שדווקא כן מקדיש את חייו למיגור הפדופיליה במקוואות הוא מני ווקס, פעם ילד חרדי ממשפחה של שבעה עשר אחים ואחיות ממלבורן שבאוסטרליה, והיום פעיל חברתי שעומד בראש ארגון ״קול ועוז״ הנלחם בתופעת הפגיעות המניות בילדים בעולם היהודי. "כילד הותקפתי מינית מספר פעמים על ידי שני גברים", הוא משחזר בכאב, "ואירוע התקיפה הכי קשה שאני זוכר היה כשהייתי בן 14 במקווה. זה היה לילה, נכנסתי לבור המים וקרה מה שקרה. כשיצאתי מהבור כמעט התמוטטתי על הרצפה, הייתי רטוב כולי והוא עוד עמד שם לידי, ממשיך לגעת בי״. מני שמר את התקיפה בסוד והמשיך בחייו עד שבגיל 35 כבר לא היה יכול לשתוק יותר. הוא סיפר בפומבי את מה שעבר, ותבע את התוקף שלו באוסטרליה. בהמשך גיבש נייר עמדה מסודר שחולל רפורמה גדולה במקוואות שונים מסביב לעולם. יותר מאוחר עלה ארצה וגילה שדווקא כאן הדברים מתנהלים אחרת.

"בסביבות 2015 שיתפתי את ההצעה שלי עם ד"ר יצחק קדמן, אז ראש המועצה לשלום הילד, והוא מאוד התרשם ולקח את המסמך לכנסת״, אומר ווקס. ״העברנו את המסמך לשר הדתות דאז, שהבטיח שיטפל בנושא ויעשה רפורמה אבל מאז, חמש שנים, כלום לא קרה". עיקר הרפורמה שהציע נעוץ בהגברת הפיקוח על מקוואות הגברים על ידי הצבת מצלמות בכניסה למתחם, הפרדת זמני טבילה לפי גילאים, הצבת משגיחים קבועים שעברו בדיקות רקע מקיפות וצמצום זמני פתיחה של המקוואות כדי למנוע שוטטות מיותרת.

רחלי גוטליב רושגולד (צילום: פרטי)
רחלי גוטליב רושגולד | צילום: פרטי

עו"ד מיכל אונה, עו"ד אסף פרידמן עו"ד אילנה מליחי (צילום: רונן אהרוני)
עו"ד מיכל אונה, עו"ד אסף פרידמן עו"ד אילנה מליחי | צילום: רונן אהרוני

"מבחינתי המקוואות הן המרכז של התקיפות המיניות כלפי ילדים בעולם החרדי״, הוא פוסק, ״אבל יש אנשים שלא לוקחים את זה ברצינות, חושבים שזה לא יקרה ולפחות לא לילד שלהם. אם העולם החרדי היה מטפל בנושא הזה כמו בנושאים שחשובים לו, הילדים היו הרבה יותר בטוחים". גורמים בעולם החרדי, מנגד, טוענים כי דווקא כן נעשה מאמץ להילחם בתופעה וכי השיח היום יותר פתוח והאפשרות לספר ולהתלונן יותר נגישה. השאלה רק מי מנצל אותה.

ארגון "לא תשתוק", מצדו, מציע פעילויות חינמיות להעלאת המודעות לנושא ולחינוך למוגנות. "הכל מתחיל במודעות״, אומרת גוטליב רושגולד, ״אחד הדברים שהכי חשובים לנו בארגון הוא להבין שהמניעה הראשונית של כל הנושא הזה תגיע על ידי דיבור. עדיף לדבר עם הילדים לפני שזה קורה מאשר אחרי. ילד שמחנכים אותו מגיל אפס לערכי הצניעות משייך את הפגיעה המינית ל׳עברתי משהו לא צנוע׳, ואז בוחר לשתוק. יש האשמה עצמית ופחד ולכן חשוב לבוא ולדבר עם הילדים מראש. כמו שאימא מלמדת ילד לחצות כביש בבטחה, היא צריכה ללמד אותו גם על מוגנות ופרטיות הגוף. ילד כזה יידע לזהות פגיעה מינית במידה וחלילה ייפגע".

הקורבנות שנפתחו בפנינו באומץ עדיין מקווים שהחשיפה הזו לא הייתה לחינם, ושהיא תביא עמה שינוי גדול ומהותי יותר שעיקרו מניעה. "כשאתה שולח ילד למקווה אתה שולח אותו לשדה מוקשים", מסכם חנן, "זה שטח הפקר, הסיכוי שהוא יחזור משם שלם לא גבוה. מה כל כך קשה לעשות חוק, לעשות פיקוח? ואם לא אז שהורים יפסיקו לשלוח נערים לבד למקווה, ועוד נערים שאין להם שום מושג, שום הדרכה, שום הסבר. זה פשוט לשלוח אותם לג'ונגל של תקיפות מיניות״. "מדובר בגן עדן לפדופילים", מסכים יעקב, "אנשים באים לשם בשביל זה. זה ידוע שהמקווה הוא כר פורה שבו אתה יכול להשיג את זה. מי שאומר שזה לא קורה כנראה שיש לו מקווה פרטי בבית, או שהוא שקרן. תעשו לזה סוף".

מהמשרד לשירותי דת נמסר בתגובה: "הנושא המדובר בכתבה לא נמצא באחריות המשרד לשירותי דת. המחוקק לא העניק סמכויות בחוק לטיפול בנושאים אלו. בשל העדר סמכות אין ביכולתנו למגר את המקרים המובאים בכתבה. שינוי בחקיקה שתאציל סמכויות תאפשר למשרד לטפל בנושא. עד השינוי הנושא נמצא באחריות הרשויות המקומיות שבתחומם פועלים המקוואות."

פנינו למרכז לשלטון מקומי, אך טרם התקבלתם תגובתם.

 

אם נפגעת מינית – אתה לא לבד:

קו סיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית- 1202/1203.

תהל, מרכז סיוע לנשים ולילדים דתיים- 026730002

עמותת מגן, "לא תשתוק" – 023724073 או בדף הפייסבוק