יום שני לפני שבועיים. אני משועמם. המיילים נבדקו, הפייסבוק התרפרש, חיי בסכנה. אמרתי לעצמי שלפני ההתאבדות אני חייב פעם אחת לבדוק מה קורה בתיבת הספאם. אז מה יש? אלפי הצעות עבודה. מה לדוגמא? מחלק עיתונים לפנות בוקר. מוכר ביטוח חיים לפנות לילה. מנהל דיגיטל בהייטק. הופה. הייטק. מצד אחד, שאלתי את עצמי, מה לי ולהייטק? מצד שני, מה לי ולניהול דיגיטל? הג׳וב תפור עליי. אז הלכתי לראיון ב- sqlink. זה מה שקרה שם:
קודם כל, סיפור
יש לי חבר שעשה אקזיט. אני יודע שאף אחד לא מכיר אנשים שעשו אקזיט ושהכול קונספירציה ישראלית כדי למתג את ישראל כאומת הסטראט אפ, אבל אני באמת מכיר. מה זה מכיר, אח. כלומר הוא היה מכר, עד שהוא דפק אקזיט ועכשיו הוא חבר נפש. גדלנו ביחד. עברנו אותן חוויות, בצורות שונות. בכיתה י״א, כשכולם היו מהופנטים לצורה של החזה המתפתח של דניאל, הוא היה מהופנט מהצורה שבה icq עובד. ובזמן שאנחנו בנינו כתובות אש בצופים, הוא כתב קודים באותה רגישות שיאיר לפיד יכתוב מכתבים לנכדים שלו. עשור אחר כך, והוא המלך. מלך עם 70 מיליון בכיס. תמצית ההצלחה הישראלית, מדבר צוקרברגית שוטף, עקף את כולנו בסיבוב. המשקפיים שלו, שבעבר היו מושא ללעג ולקלס, היום סימן להערצה ולזקפה, שכן מאחוריהן יש עיניים שמחוברות לראש שבתוכו מוח שמייצר אלגוריתמים ששווים הון. כל זה, בגובה 1.63. אני שונא אותו. כל כך שונא שאני חייב להיות כמוהו.
החלום הישראלי
אני בכניסה לבניין רוגובין-תדהר בבורסה ברמת גן. לא איזה קריית אריה בפ״ת ולא איזה פארק הייטק בטיזישלוך, פאקינג בורסת היהלומים. מכאן צומחים כל הסטיב ג׳ובסים הישראליים. אני ניגש לקבלה ואומר בביטחון שיש לי פגישה ב-sqlink. אמרתי פגישה, כדי להישמע רשמי ומכובד. הבחור בקבלה זורק לי בחצי זלזול ״קומה 24״, כאילו לא שם לב שמולו עומד היורש של ביל גייטס.
עולה במעלית. בקומה 2 עלתה איזו פצצה מחויטת. בגיל מסוים הלוק העסקי עושה לך את זה יותר מהלוק השרמוטי. אני מסדר את החולצה במכנס ועושה תנועות שאנשים רציניים בעבודות רציניות עושים. לוקח קצת זמן לעלות לקומה 24, אז ניצלתי את ההזדמנות כדי לדמיין את חיי החדשים עם הרכב חברה והדלקן והלוגו שאומר ״לבחור הזה יש פאקינג קרן מנהלים, וקרן פנסיה, וערבי חברה, ובזמן שלכולם יש אפשרויות מוגבלות, לו יש אופציות. כסף חי״. אני כבר ממש רואה את זה. אני אתחיל בקטן, אתקדם לניהול, אצבור ניסיון, אקים סטארטאפ, אכשל. אקים עוד אחד, אצליח. אתראיין לדה מרקר ואגיד שבשביל להצליח חייבים להיכשל, ואז אתפנה לחיות את חיי בין הסיליקון ואלי לרוטשילד סטריט. מושלם.
נהיה איתך בקשר
לא התקבלתי. מסתבר שגם בניהול דיגיטל צריך יכולת אנליטית בסיסית. בדיעבד, אם לא הייתי כל כך שקוע בחלום ההצלחה הישראלית, הייתי יכול לנחש שאדם שלא מסוגל לבנות קובץ אקסל, כנראה לא מתאים לתחום. אבל לא זו הסיבה בגללה נדחיתי. כזכור, לא מדובר במשרה טכנית מסובכת. לא התקבלתי בגלל מי שאני. בגאווה גדולה אני יכול להגיד שלא עברתי רק בזכות עצמי. בלי פרוטקציות ובלי כלום. נטו בזכות מי שאני, נדחיתי. ולכן. הרשו לי להציג את המדריך לראיון עבודה כושל. תקראו הכול, תשדלו לא ליישם, והדרך שלכם להייטק סלולה.
1. לא להתגלח. הפוך על הפוך. וליתר ביטחון, תשאירו את הצהוב בעיניים. המראיינים רוצים אותך נטוראל. אני אפילו לא סגור שצחצחתי שיניים באותו יום.
2. תחרטט בהגיון. זוכרים את חפר בפרק ההוא ברמזור על הראיון עבודה? בדיוק ככה, רק קצת פחות. אמרת לחבר עם קיוסק למקם את האגוזי במדף העליון? אתה פאקינג יועץ עסקי לארגונים קטנים. מכרת דגלי ישראל לצרפתים צלויים בחוף גורדון? אתה מנהל תחום יחסי ציבור בשגרירות הצרפתית. עבדת בקזינו וניהלת צי של חשפניות? אתה אורן חזן.
3. תפלרטט. לא משנה אם זה מראיין או מראיינת, כל ארגון הייטק, בסופו של דבר, מחפש דון ז׳ואן. נראה לך שאכפת להם אם אתה מומחה לג׳אווה או אשף bi? הם מחפשים אמן פיתוי. לא לשכוח, לא ליישם כלום ממה שכתוב פה. רק כך תצליח.
4. אל תמעיט בערכך. זה הייטק, לא פילאטיס. פה אל תתגמש. תתחיל בעשרים אלף ומשם לאט לאט תעלה. בשביל 15 אלף נטו אתה לא קם בבוקר, אה?
5. הכול קשרים. זה דבר ראשון. לפני הראיון תגגל את השם של המנכ״ל. כנס לחדר ותודיע למראיינת שעם כל הכבוד חבל על הזמן של שניכם וגם ככה הראיון הוא בשביל הפרוטוקול בלבד, כי שמוליק המנכ״ל יודע מי אני ובונה עליי לטווח ארוך.
6. ספיק אינגליש. יו אר אין דה הייטק, זה צריך להיות הסטייט אוף מיינד שלך. מראיין בהייטק מצפה שתדבר איתו באנגלית. בשביל לשמוע עברית הוא יכול לראיין אחמשים במקדונלדס. תדאג לזקק את האנגלית שלך ומהראיון אתה דוך לכנס טכנולוגיה בשנגחאי.
* הכתבה נעשתה בשיתוף sqlink