"הפדופיל החמקן" כבר לא יפגע בילדות, אבל הסיפור הזה לא הסתיים עם לכידתו

במשך קרוב לשנתיים שררה פאניקה באזור הדרום בעקבות שורת תקיפות מיניות של ילדות בנות 6 עד 10. לכולן זה קרה בשנים 2002–2004 וכולן סיפרו סיפור זהה: נהג שכנע אותן לעלות לרכבו תמורת כסף, או תוך שימוש באיומים ובכוח. לאחר שעלו לרכב הוא נסע למקום נטוש וביצע בהן את זממו; בחלק מהמקרים החזיר אותן למקום מגוריהן.

צוות חקירה מיוחד הוקם כדי לאתר את הנהג, שקיבל את הכינוי "הפדופיל החמקן". קלסתרון שלו הורכב ופורסם, הופעלו מקורות מודיעין ובוצעו תצפיות ומארבים – שבסופו של דבר הובילו את החוקרים לגבריאל תורג'מן, נשוי ואב לארבעה, שתוצאות בדיקת ה-DNA שלו תאמו לדגימות שנאספו מהזירות. תורג'מן, שריצה בעבר עונשי מאסר בגין עבירות רכוש ואלימות, נשפט כעשור קודם לכן בגין ביצוע מעשה מגונה בילדה בת 7 – אך זוכה מחוסר ראיות.

18 שנה לאחר שניהלה את התיק מטעם פרקליטות מחוז הדרום, עו"ד אליזבט אברהם ברנר מדברת לראשונה על אחד התיקים הקשים והמורכבים שניהלה. "אין מעבדה של המשטרה שלא הייתה מעורבת בתיק הזה", היא מספרת. "היו דגימות DNA, טביעות אצבע, ממצאים ביולוגיים, מסדרי זיהוי וחקירות ילדים. זה היה תיק קשה בעיקר בגלל המאפיינים של הנאשם, אבל גם בגלל כמות החומר המטורפת שהייתה בו".

עם התקדמות החקירה הצטברו נגד תורג'מן חשדות למעורבות במעשי האונס. כשנעצר הוא עמד על כך שאין לו קשר לאירועים. "תורג'מן טען שהעלילו עליו", אומרת אברהם ברנר. "הוא חשב שככה הוא יזוכה, אבל הראיות נגדו היו בלתי ניתנות לערעור, מכל הבחינות".

צוות חקירה מיוחד הוקם כדי לאתר את "הפדופיל החמקן". קלסתרון שלו הורכב ופורסם, הופעלו מקורות מודיעין ובוצעו תצפיות ומארבים – שבסופו של דבר הובילו את החוקרים לגבריאל תורג'מן, נשוי ואב לארבעה

לצד דגימות ה-DNA שסימנו את תורג'מן, הקורבנות זכרו פרטים ספציפיים שלא הותירו מקום לספק. הן מסרו לחוקרים פרטים על הרכב – הוא היה שייך לחברת הפצת פרחים שבה עבד תורג'מן – ועל חפצים שהיו בתוכו, ובהם בובת כלב עם ראש מתנדנד שנחרטה בזיכרונן של כמה מהילדות שנפגעו. "בגלל שהיה מדובר ברכב חברה, היינו צריכים לשייך אותו אליו באותן שעות של המעשים, זה היה משמעותי", נזכרת אברהם ברנר.

על פי החשד, תורג'מן היה מעורב בכעשר תקיפות מיניות של ילדות. עם זאת, בכתב האישום שגובש נגדו הוזכרו רק חמש מהן. "בהרבה מקרים, למרות שהילדות תיארו נסיבות מאוד מאוד דומות, לא היה DNA שאפשר היה להשוות או שהן לא זיהו את תורג'מן במסדר זיהוי. החלטנו להגיש כתב אישום לגבי החמש, כי העדפנו ללכת על הבטוח ולא על הכמות", מסבירה אברהם ברנר את ההחלטה.

חמשת המקרים הספיקו. ב-2008 הורשע תורג'מן באונס, במעשי סדום ובחטיפה לשם ביצוע עבירות מין, וכעבור כשנה נידון ל-45 שנות מאסר – העונש החמור ביותר שהוטל אי-פעם על עבריין מין בישראל.

בין מחשבה למעשה

בגזר דינו של תורג'מן תיארה אותו השופטת, רויטל יפה כ"ץ, במילים "פדופיל סדיסט". על רקע פשעיו זה לא אמור להפתיע, אלא שמבחינה משפטית, פדופיליה – שמוגדרת כמשיכה מינית של אדם בוגר לילדים שטרם הגיעו לגיל ההתבגרות – אינה עבירה בפני עצמה. במובן הזה, המקרה של תורג'מן ממחיש את הפער בין האופן שבו הציבור נוטה לתייג את מי שפוגע בילדים ובין ההגדרות המקצועיות, מפני שפדופיליה ופגיעה מינית בילדים אינן זהות.

אורי אלפי התחזה ברשת לאישה צעירה ושידל עשרות גברים לבצע בילדיהם מעשים מיניים קשים, דפוס פעולה דומה לזה שאפיין את פרשת "ההורים הפדופילים" שנחשפה באפריל השנה. אלפי נידון ל-17 שנות מאסר

פדופיליה היא הפרעה נפשית שמתבטאת בדחפים מיניים ובפנטזיות, שבמקרים מסוימים מובילים לפגיעה בילדים – עבירה פלילית חמורה ובעלת השלכות קשות. אך עצם הפגיעה בילדים אינה מעידה בהכרח על קיומה של ההפרעה, ומצד שני, עצם קיומם של דחפים מהסוג הזה אינו אסור על פי חוק, מפני שהחוק אינו עוסק בפנטזיות של אדם. רק במעשיו. "אין בספר החוקים עבירה שנקראת 'פדופיליה'", מחדדת דנה קייזר, קרימינולוגית יישומית ומטפלת בעברייני מין. "יש עבירות כמו מעשה מגונה או אינוס, ופגיעות כאלו בילדים יכולות להיחשב לנסיבות מחמירות, אבל האבחנה הקלינית והמעשה הפלילי הם לא אותו דבר".

לא כל פדופיל פוגע בילדים.
"ולא כל פגיעה מינית בילד היא תוצאה של פדופיליה. יש פדופילים שמעולם לא פגעו בילד, וכנראה גם לא יפגעו. הם מבינים שמדובר בפגיעה, הם לא מעוניינים לפגוע באף אחד, והם מתמודדים עם הפנטזיות שלהם בעצמם או באמצעות טיפול. מנגד, יש אנשים שפגעו בילדים ואינם פדופילים: הם נמשכים לבני גילם, והפגיעה שלהם בילד נבעה מסיבות אחרות".

כמו מה?
"יש מקרים שבהם הפגיעה היא הזדמנותית, תוצאה של סיטואציה שנוצרה ואפשרה את הפגיעה, ויש מקרים שהיא מתרחשת בתקופה של משבר או של רגרסיה נפשית. זה יכול להיות משבר גירושים, משבר כלכלי או משבר שפוגע בדימוי העצמי. במצבים כאלה עלולה להתפתח חשיבה מעוותת שלפיה ילד הוא פחות מאיים או פחות מסוגל להתנגד. לכן כל מקרה צריך להיבחן לגופו".

ב-2013 נגזרו תשע שנות מאסר על בעל מכולת שכונתית בנצרת שפגע מינית בילדות ושיחד אותן בממתקים חינם. בכתב האישום, שייחס לו עשרות אירועים של פגיעה בבנות 7 עד 12, נכתב: "הוא ראה בילדות שהגיעו למכולת שלו טרף קל ונגיש, והפך אותן לאמצעי לסיפוק דרכיו שלא ידעו גבול". בחוות הדעת להערכת מסוכנותו נטען שמדובר בפדופיל רגרסיבי, בניגוד לפדופיל גרעיני – כלומר, הדחפים הפדופיליים התעוררו אצלו רק במצבי דחק, ולטענת הסנגור בוצעו על רקע משבר נפשי שעבר. אלא שאנשי המקצוע זיהו אצל האיש גם עיוותים משמעותיים באופן שבו הוא תופס את המעשים ואת הפגיעה בילדות. לדבריהם, הוא לא לקח אחריות מלאה, והכחיש חלק גדול מהמעשים. בסופו של דבר הוא הורשע, בדיוק כמו תורג'מן, בחמישה מעשים של פגיעה מינית בילדות.

עיוותי תפיסה וקושי בוויסות עצמי הם מושגים שמופיעים גם בעניינו של אביעד גרוסי, שפגע מינית בילדים מבני משפחתו ולפני כשנתיים נידון ל-22 שנות מאסר. במסגרת תסקיר שירות המבחן בעניינו תוארו אצלו "עיוותי חשיבה, דחפים מיניים מודחקים וקשיים בולטים בוויסות עצמי ובניהול דחפיו". לצד זאת, גרוסי הביע חרטה, אמפתיה כלפי הנפגעים ומודעות לנזק שגרם, והביע עניין בקבלת טיפול ייעודי לעברייני מין. אלא שלצד ההכרה שלו בנזק, זיהה שירות המבחן פער בין מידת התובנה שהפגין ובין התייחסותו לדחפים שהובילו למעשיו.

אביעד גרוסי פגע מינית בילדים מבני משפחתו ולפני כשנתיים נידון ל-22 שנות מאסר. במסגרת תסקיר שירות המבחן בעניינו תוארו אצלו "עיוותי חשיבה, דחפים מיניים מודחקים וקשיים בולטים בוויסות עצמי ובניהול דחפיו"

גרוסי הכחיש את קיומן של פנטזיות או של דחפים מיניים רלוונטיים. בשירות המבחן התרשמו כי הסתירה הזו מעמידה בסימן שאלה את עומק התובנה שלו, ואת יכולתו לזהות בעצמו את גורמי הסיכון. במקרה שלו, הפער הזה קיבל משמעות חריגה נוכח היקף הפגיעה: גרוסי, שהיה דמות אהובה ורצויה במשפחה, ניצל את האמון המוחלט שניתן בו כדי לפגוע בילדים. הפגיעות לא היו אירוע חד-פעמי, אלא דפוס פעולה שנמשך בין השנים 2011 ל-2020. תשעה ילדים, כולם בני אותה משפחה, נפגעו ממנו.

השופטת נעה תבור פתחה את גזר הדין של גרוסי במילים מצמררות: "תשעה נפגעים. כולם ילדים. כולם אחים ואחיות... אף אחד מהם לא חמק מפגיעתו האכזרית של הנאשם". בהיבט העונש ביקש בית המשפט להעביר מסר הרתעתי חד: "יידע מי שמנצל את הכוח והאמון שנמסרו לידיו לשם פגיעה במקום לאהבה, כי בסופו של יום ייגזרו עליו שנות מאסר רבות".

זה שפגע, זה שהפעיל

"פדופיל רגרסיבי" ו"פדופיל גרעיני" אינן קטגוריות אבחנתיות רשמיות ב-DSM-5, ספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי העדכני; מדובר בסיווגים מעט מיושנים, אבל הם עוזרים לחדד את ההבחנה בין אדם שמשיכה מינית לילדים היא מרכיב מרכזי, יציב ומתמשך אצלו – הפדופיל הגרעיני – ובין מי שמשיכה לילדים מופיעה אצלו רק בתקופה מסוימת (או, כאמור, בתגובה למשבר). זו הבחנה שמקבלת משנה תוקף בפרשות שבהן הפגיעה בילדים אינה מסתיימת במפגש בין הפוגע לקורבן, אלא הופכת לחלק ממערכת יחסים בין כמה מבוגרים.

דנה קייזר, קרימינולוגית יישומית ומטפלת בעברייני מין: "יש פדופילים שלעולם לא יפגעו בילד, שמתמודדים עם הפנטזיות שלהם בעצמם או בטיפול. מנגד, יש אנשים שפגעו בילדים ואינם פדופילים. הפגיעה שלהם בילד נובעת מסיבות אחרות"

באחרונה הסעירה את המדינה פרשת "ההורים הפדופילים". הפרשה נחשפה באפריל האחרון, כשהוגש כתב אישום נגד תושב מרכז הארץ בשנות ה-40 לחייו בגין שורה של עבירות מין קשות שביצע בילדיו הקטנים. האב, ששירת מאות ימים במילואים מאז פרוץ המלחמה, נעצר בתום חקירה סמויה ומקיפה של שוטרי יחידה 105 בלהב 433, לאחר שחשף את מעשיו ברשתות החברתיות תחת כינויים מחרידים.

חקירת המשטרה פתחה תיבת פנדורה שדרכה הגיעה המשטרה לרשת של הורים – גברים ונשים – שהתכתבו ביניהם ושלחו מסרונים ותמונות בעלי אופי מיני הנוגעים לילדיהם. השיחות שנחשפו הצביעו על מציאות שבה הורה אחד מעודד את האחר לפגוע בילדיו. "זה כבר זן חדש", אומרת קייזר. "מדובר בעבירת מין בפרוקסי, באמצעות שלוחה. האדם לא מבצע את הפגיעה המינית בעצמו באופן ישיר, אלא מפעיל אדם אחר או משתמש באדם אחר כשלוחה כדי לבצע את המעשה".

דפוס דומה לזה שאפיין את "ההורים הפדופילים" נחשף בפרשת אורי אלפי, שנידון ל-17 שנות מאסר לאחר שהורשע בשורה של עבירות מין שביצע באמצעות הרשת. אלפי, תושב מזכרת בתיה, התחזה ברשת לאישה צעירה ופנה לעשרות גברים, בעיקר אבות לילדים; בדמותו הבדויה הוא ניהל איתם שיחות מיניות, שידל אותם לבצע בילדיהם מעשים מיניים קשים, לתעד את המעשים ולשלוח אליו את התיעוד. לפי גזר הדין, אלפי פעל באופן מתוכנן ומתוחכם לאורך תקופה ממושכת, תוך שימוש ברשתות החברתיות ובטכנולוגיה מתקדמת כדי ליצור את הדמות הבדויה. חלק מהאבות שביצעו את המעשים הועמדו בעצמם לדין, אך בית המשפט קבע כי אלפי היה "הרוח החיה" מאחורי העבירות.

כשתורג'מן נעצר הוא עמד על כך שאין לו קשר לאירועים. "הוא טען שהעלילו עליו", אומרת עו"ד אליזבט אברהם ברנר, מי שניהלה את התיק מטעם פרקליטות מחוז הדרום. "הוא חשב שככה הוא יזוכה, אבל הראיות נגדו היו בלתי ניתנות לערעור"

הפער בין המקרים השונים ממחיש עד כמה קשה לצייר את דמותו של "הפדופיל" בקווים ברורים. יש מי שפוגע מתוך שבר נפשי, יש מי שמפעיל אחרים כדי לעשות זאת עבורו, ויש מי שהפגיעה שלו קשורה למערכת מורכבת יותר של דחפים, עיוותי חשיבה ונסיבות חיים. העבירה דומה, הפגיעה זהה, אבל המנגנון שעומד מאחוריה עשוי להיות שונה לחלוטין.

אומץ של ילדה

חמשת האישומים שגובשו נגד גבריאל תורג'מן תיארו מסכת קשה של אלימות מינית. במקרה אחד, בנובמבר 2002, הוא פנה לילדה בת 10 ברובע ג' באשדוד וביקש ממנה שתעלה לרכבו. כשסירבה משך אותה בכוח לרכב ונסע למקום שומם, שם הפשיט אותה, חנק אותה, הכה אותה ואנס אותה. לאחר מכן החזיר תורג'מן את הילדה לאזור מגוריה, נתן לה 5 שקלים וסינן לעברה, "אל תספרי לאף אחד".

באירוע אחר שתואר בכתב האישום הבחין תורג'מן בילדה בת 10 שהייתה בדרכה הביתה מבית הספר. הוא שאל אותה שאלה, וכשהתקרבה הכניס אותה בכוח למכוניתו, סגר את הרכב ונסע למקום שומם. כשהילדה החלה לבכות, הוא הכה אותה ואיים שירצח אותה אם לא תשתוק. אז הפשיט אותה, ביצע בה מעשה סדום, ובהמשך הסיע גם אותה לביתה.

העבירות שיוחסו לתורג'מן בוצעו בילדות צעירות מאוד, וההתמודדות עם המשפט לא הסתיימה עם הגשת כתב האישום. עבור המשפחות, הרצון המרכזי היה להרחיק את הילדות מהפרשה ולנסות לאפשר להן להמשיך בחייהן. "המשפחות לא רצו להיות במעקב או בקשר בזמן המשפט", אומרת אברהם ברנר. "הן לא היו נפגעות עבירה קלאסיות במובן הזה: הילדות היו מאוד מאוד קטנות, אז היה חשוב להרחיק אותן מהסיטואציה".

במקום עדות ישירה, חוקרת ילדים הייתה זו שמסרה את עדויותיהן של הקורבנות – מלבד במקרה של אחת הילדות, שכבר הייתה אז מעל גיל 14, ושהסכימה להעיד אך לא הייתה מסוגלת להגיע לבית המשפט בבאר שבע בנסיעה במכונית. "הבאנו את כל המסמכים הרלוונטיים מאנשי הטיפול, שקבעו שאין אפשרות שהיא תגיע ברכב. אני מניחה שזה היה קשור לעובדה שהמעשים שהוא ביצע בה היו ברכב שלו", נזכרת אברהם ברנר. "היה לנו חשוב שהיא תעיד, אז הוחלט שההרכב כולו ייסע אליה. היא הייתה כל כך גיבורה. היא זכרה כל כך הרבה דברים, העדות שלה הייתה מאוד מהימנה. אני חושבת שזה אפשר לשופטים לראות את הילדות שמאחורי האירוע. לדעתי זה היה מכפיל כוח בעונש שתורג'מן קיבל".

באיזה מובן?
"השופטים פתאום ראו בעיניים את הפער בגודל ובגיל. לראות זה שונה מלשמוע על זה מחוקרת ילדים".

בזכות אותה עדות הורשע תורג'מן, ונידון לתקופת מאסר ממושכת בעשור מזו שקיבל בני סלע, כנראה עבריין המין המוכר ביותר בישראל. "הזוועה שחולל הנאשם בחייהן של חמש ילדות תמימות מחייבת ענישה חריגה לחומרה", כתבו השופטים בהחלטתם. "חיפשנו ולא מצאנו נקודות זכות של ממש לטובתו של הנאשם. הוא לא לוקח אחריות על מעשיו ולמרות הראיות המוצקות כנגדו, הוא רואה את עצמו כקורבן ומטיל על הציבור בכללותו".

לאחר גזר הדין ערער תורג'מן לבית המשפט העליון בטענה שנפלו פגמים באופן שבו מוצגים שונים הובאו לבדיקות מעבדה, אך בית המשפט דחה את הערעור. השופט ציין כי בכל הקשור לתיעוד הממצאים שנלקחו מהילדות "ניתן היה לצפות ליתר סדר, פירוט ודיוק בעבודת המשטרה", אולם הוסיף כי מדובר בפגמים ש"אינם נושאים משקל מהותי המכריע את הכף".

בימים אלה מרצה תורג'מן את עונשו בכלא אוהלי עוז. הוא צפוי להשתחרר ב-2049, אז יהיה בן 93. "תאמיני לי שלא העלילו עליו, הבן אדם יושב בכלא בצדק", מסכמת אברהם ברנר. "הוא איש מאוד מסוכן, עבריין מין בוטה, עם חשיבה מעוותת וחוסר יכולת לקחת אחריות. בסוף, לקחת אחריות פירושו להודות שמשהו לא בסדר בך אם עשית כאלה דברים איומים".