נבחרת ישראל, סיפור אהבה-שנאה

הנה מתחיל עוד קמפיין של נבחרת ישראל בכדורגל, והתחושה היא בדיוק זו: נו, אז מתחיל עוד קמפיין של נבחרת ישראל בכדורגל. זה טוב? זה רע? זה מעניין? זה משנה? (התשובות הן: כן, לא, כן, לא. לא בהכרח בסדר הזה).

אנחנו מנהלים יחסים של אהבה-שנאה עם הנבחרת שלנו. אנחנו מאוד שמחים כשהיא משחקת יפה ומוציאה תוצאות טובות מול נבחרות חזקות ממנה, לא פחות משאנחנו שמחים לאידה כשהיא מפשלת למוות מול נמושות אירופה.

זה לא תמיד היה ככה. עד אי שם באמצע-סוף שנות ה-90 הנבחרת הייתה הבייבי של כולם, כל עוד היא הייתה על תקן האנדרדוג האמיתי, מעטים מול רבים, חלשים מול חזקים, ראובן עטר מבקיע בדקה ה-93 כדי לנצח את צרפת בפארק-דה-פרינס ומאיר לא נרגע עד היום.

המגמה המעורבת בתחושות כלפי בחורינו המצוינים התחילה רק אחרי שהשתן האירופי עלה לנבחרת לראש, דבר שהגיע לידי זיכוך עם פיצוץ פרשת נערות הליווי בנבחרת של שלמה שרף ב-1999, שחשפה דפוס התנהגות שהיה (היה?) מקובל, של הימורים ובילויים אחרים עד שעת לילה מאוחרת.

הדג מסריח מהראש

הכדורגלנים הישראלים, ולא רק הכוכבים שבהם, חושבים שהכל מגיע להם, חושבים שהם יודעים יותר טוב מכולם, חושבים שהעולם סובב סביבם. למעשה כמו כל ישראלי טיפוסי. ההסתאבות, ההקצנה והאלימות בכל אספקט בחברה הישראלית לא פסחו על הכדורגל, שמאז ומעולם היה משקף של תרבות.

זה מתחיל מהקודקודים. החל מהרקדן הקולני והשחצן גברי לוי שנכנס לתפקיד ב-1996, עבור בעבריין התנועה הסדרתי אבי לוזון הקולני והשחצן, וסיים ביו"ר החדש, אביר הבנקים והאיש הלא מושחת בעליל, שהיה יו"ר ההסתדרות והפך לאביר בעלי הממון, עופר עיני. הדג מסריח מהראש.

זה ממשיך במאמנים שאף פעם לא הצליחו להביא לנבחרת את הכישורים שלהם מהקבוצות: שרף השכונתי, גרנט הפוליטיקאי, קשטן המשעמם, גוטמן הזגזגן (אגב, מילה לגוטמן שאמר בראיון השבוע לידיעות אחרונות ש"האינטליגנציה של כדורגלנים היא הגבוהה ביותר מכל ענפי הספורט כי הם לא מניעים את הכדור בעזרת הידיים אלא עם הרגליים, וזו פעולה מסובכת יותר כיוון שהרגליים רחוקות יותר מהמוח": מתי לאחרונה בדקת את המרחק שלך מהמוח?)

וזה נגמר בשחקנים, שפרט להבלחות בודדות לא הצליחו להתעלות כשזה היה חשוב, וגם כשכן – הם דאגו בהמשך לחרב את מה שבנו. זה לא סתם שלא קשרנו לנבחרת כתרים ולא כתבנו לה שירים. רק "אל אל ישראל" הנדוש ו"ישראל מלחמה" המאוס. בלי השראה, בלי מעוף, בלי יצירתיות.

אבל אנחנו רוצים שזה ישתפר. אז הנה מתחיל עוד קמפיין, הפעם נגד קפריסין, הערב ב-21:45 (כמעט נחסך מאיתנו עניין "חילול השבת" המעיק עד שהשר אורי אריאל גילה שיש משחק של הנבחרת וכמובן כתב על כך בפייסבוק בזעם קדוש). ניצחון שם, ואז הניצחון הבטוח על אנדורה, יציב את הנבחרת בעמדה מבטיחה ומתעתעת, ותכניס כרגיל את כולם – שחקנים, עסקנים, תקשורת - לסחרור אופורי שיתרסק עם אובדן הנקודות הבא.

כנראה שלא נעלה ליורו 2016, גם כשמעגל המשתתפות הורחב משמעותית, אבל אולי זה הזמן להתניע מחדש את מערכת היחסים ההדדית הזו בינינו לבין הנבחרת. אנחנו לא צריכים הרבה. רק תנו לאהוב אתכם כמו שמגיע לכם, כמו שמגיע לנו שתהיה לנו נבחרת שנאהב.