אין הרבה דברים שהספורט הישראלי הצטיין בהם במשך השנים כמו היכולת לתרץ. לאורך 63 שנות מדינת ישראל סיפרו לנו כבר כמעט כל מעשייה אפשרית: הזרים לוקחים את מקומם של הישראלים, קשה לנו באירופה, המאמן לא מבין אותנו והכי חשוב: יש לנו בעיה במנטאליות. הגיע הזמן לקחת את כל המיתוסים עליהם גדלנו כאוהדי ספורט, ולבחון עד כמה הם נאמנים למציאות.
המיתוס: יש בעיה של מנטאליות בספורט הישראלי
האמת: יש בעיה של עודף שווארמה בספורט הישראלי
יום אחד תקום ועדת חקירה שתצטרך לגלות מיהו אותו גאון שהמציא לראשונה את התירוץ הנדוש הזה, זה שבאמצעותו מסבירים לנו כבר שנים למה אנחנו לא מסוגלים לנצח בשום ענף ספורט תחרותי מלבד אליפות העולם בנפנוף מנגלים. אם היינו צריכים לנחש את הסיטואציה שבה הוא נוצר, בוודאי היינו מגיעים לאחד מאימוני הקבוצות האהודות עלינו בליגת העל. זה שאליו מגיעים השחקנים באיחור של רבע שעה, עם קרום בעיניים, כפכפים על הרגליים ושאריות טחינה מהשווארמה שדפקו בחנייה.
אבל האמת היא שאין שום קשר בין המנטאליות לחוסר ההצלחה של הספורט הישראלי, למעשה ההיפך הגמור הוא הנכון. ספורטאים ישראלים שחשבו וחלמו בגדול הצליחו להגיע לרמות הגבוהות ביותר בעולם. תשאלו את אריק זאבי, גל פרידמן, שי דורון, עמרי כספי, יעל ארד, עמוס מנסדורף, מוטל'ה שפיגלר, והרשימה הייתה יכולה להמשיך עד לשבוע הבא. כל אחד מהאנשים הללו הצליח להגיע לרמות הגבוהות ביותר בתחומו, על אף שנולד, גדל והתחנך בחום המזרח תיכוני.
בכלל, כשבוחנים את המונח הזה לעומק, מגלים שהפירוש של מנטאליות הוא דרך מחשבה. או בתרגום חופשי לספורטאינו המתרצים: אם תחליטו להוריד סביח אחד ולהוסיף במקומו עוד שעת אימון בכל יום, תופתעו לגלות את התוצאות.
המיתוס: מאמנים זרים לא יכולים להצליח כאן
האמת: הם פשוט לא יודעים למרוח אותנו טוב כמו הישראלים
עוד אחד מהשקרים שנולדו כתוצאה מאינטרסים, אינטריגות וצרות עין דוחה, שהם באמת כמה מהמכות הגדולות ביותר שמלוות את הספורט הישראלי כבר מתחילת דרכו. אם מאמנים זרים יכולים להצליח במדינות כמו סעודיה, דרום קוריאה, ניו זילנד, מונטנגרו, ג'מייקה וקמרון, אין שום סיבה שלא תהיה להם היכולת להעביר את הידע שלהם בצורה טובה גם לספורטאים כחול-לבן. אבל אם בוחנים לעומק גם את הקלישאה הזאת, מגלים שוב שמדובר בשקר נבזי.
עמנואל שפר, המאמן היחיד שהוביל עד כה את נבחרת ישראל בכדורגל לתחרות גדולה כלשהי עלה ארצה בגיל 26. את פילוסופיית המשחק שלו למד (למרבה המזל) בפולין ובגרמניה, ודווקא היא שהצליחה להוביל את ישראל למכסיקו ב-1970. ועכשיו עוד שאלה: מיהו המאמן שזכה בהכי הרבה תארים בעונה אחת עם מכבי תל אביב בכדורסל? פיני גרשון? לא, רלף קליין ז"ל? גם לא, שימי ריגר? סתם, היינו חייבים. התשובה היא רודי דאמיקו, מאמן אמריקאי שאימן את מכבי עונה אחת בלבד ב-1981 וזכה בסיומה באליפות, גביע המדינה, גביע אירופה והגביע הביניבשתי.
מאמנים זרים הצליחו גם לאמן את האתלטים, השחיינים, המתעמלים והמתעמלות שלנו, והגיעו איתם להישגים שאף מאמן מקומי לא הצליח לשחזר. מצד שני, זה לא אומר שכל ליצן צרפתי עם חיבה למציצת סוכריות צריך לקבל מאיתנו שקים של דולרים.
המיתוס: הזרים הורסים את האפשרות של שחקנים ישראלים להתקדם
האמת: נסו לשחק בלעדיהם, נראה לאן תגיעו
יש לנו תחושה מוזרה שביום שבו תוקם אותה ועדת חקירה עליה דיברנו בפתיחה, יתגלה שבאותה סיטואציית מנטאליות של כפכפים ושאריות טחינה, נולד גם המשפט הנדוש הזה. מהותו המרכזית של הספורט הייתה ונותרה נושא התחרות. שחקנים טובים יותר נמצאים על המגרש, שחקנים טובים פחות יושבים בחוץ. בישראל התהפכו היוצרות, אותם אלו שמצליחים להיפצע כבר בשלב המתיחות, טוענים כעת שהבאה של מקצוענים אמיתיים מחו"ל פוגעת בסיכוייהם להתקדם.
נכון, לא מעט זרים שהובאו לישראל הגיעו בכסף קטן והציגו יכולת ירודה, ונכון, אין שום ערובה שגם שחקן שהובא בכסף גדול יצליח בהכרח להביא הצלחה. אבל אין עוררין על כך שהזרים בכל ענפי הספורט הרימו את הרמה בישראל, כשם שמשחקים מול זרים העלו אף הם את הרמה. הנה כמה שמות שגדלו כאן בתקופה הזאת: אייל ברקוביץ', חיים רביבו, יוסי בניון, עודד קטש, דורון שפר, הם רק חלק זעום מהשחקנים שהתפתחו כאן מאז שהגיעו הזרים לישראל. האם יכלו להגיע לרמות האלה גם אם היינו משחקים כאן רק על טהרת הכחול-לבן? תרשו לנו לפקפק.
הספורטאים הישראלים בענפים הבכירים אוהבים להתאמן מעט, לבלות הרבה ולהתלונן. אולי זו הסיבה שכמעט אף ספורטאי ישראלי לא הצליח באמת באירופה, שם אף אחד לא ייתפס עם לאפה בחניון. בשנים האחרונות הופעלו בישראל מספר חוקים לצמצום מספר הזרים בכדורסל ושיקפו בצורה הטובה ביותר מהו המחיר של החלטה כזו. הרמה בליגה ירדה, נבחרת ישראל הציגה יכולת ביזיונית ואף שחקן משמעותי אמיתי לא גדל כאן מאז.
המיתוס: אנחנו יכולים לארח כל אירוע ספורטיבי בינלאומי
האמת: לא היינו יכולים לארח כינוס של ועד הבית
למה אנחנו לא מסוגלים? תודה שרצית להגיד בגלל המנטאליות. הסיבה היא שמדינת ישראל הריבונית על שלל ממשלותיה מ-1948 ועד היום מעולם לא התייחסה לספורט כאל תחום שיש להשקיע בו ברצינות. אם מסיבה בלתי ברורה תרצו להגיע לכנסת ולדבר עם החברים בה, תגלו שרבים מהם שבויים עדיין בקונספציה של מפלגת מפא"י המיתולוגית, לפיה ספורט הוא "תרבות גוף להמונים". כזה שצריך להיערך במגרשים פתוחים בשכונות, ולהישאר בגדר החובבנות.
אנחנו יודעים מה תגיד עכשיו: איזה ספורט? הסורים על הגדרות, האיראנים עם האצבע על הכפתור ואין לנו כסף לקנות חלב בסופר. אז המציאות היא שהסורים היו מאז ומתמיד על הגדר (עכשיו רק תולים אותם עליה), האיראנים עם האצבע כבר לפחות עשור ובסופר דופקים אותך כבר שנים, פשוט היית צריך שדפני ליף תסביר לך את זה. המציאות היא גם שמדינות כמו קרואטיה, שוויץ, דנמרק ובלגיה, עם אוכלוסיה קטנה או שווה לישראל, החליטו להשקיע בספורט כמדיניות. התוצאה היא גידול ספורטאי צמרת, אירוח תחרויות בינלאומיות והרבה מאד כסף שחוזר למדינה מרווחים.
ומה בישראל? לקבוצת הייצוג מספר אחת של הספורט הישראלי, מכבי תל אביב בכדורסל, אין בית אמיתי (היכל נוקיה מוחכר מעיריית תל אביב), האצטדיון הלאומי הוא אורווה מתפוררת והאצטדיונים החדשים שהוחלט סוף סוף לבנות בשנים האחרונות, קטנים מדי ואינם מספיקים כדי לארח תחרויות ברמה בינלאומית. כל זה עוד לפני שדיברנו על תשתיות, תחבורה ציבורית ועוד כמה פרטים פעוטים הדרושים למשימה כזאת.
המיתוס: חכו כמה שנים, תראו לאן נגיע
האמת: אם נחכה יותר מדי, הספורט היחיד שיישאר כאן יהיה ריקודי הורה בפארק
אנחנו מוכנים לקחת בזאת סיכון מחושב ולהצהיר כאן ועכשיו: בקצב הנוכחי בעוד עשר שנים לא רק שישראל לא תתקדם מבחינה ספורטיבית, אלא היא תהפוך לאחת המדינות הנכשלות ביותר בתחום הזה בעולם. במקומות נאורים על גבי הגלובוס כבר הבינו מזמן את חשיבות ההשקעה בספורטאים מגילאים צעירים. מעבר למשאבים, למתקנים ולכסף הגדול שמועבר למקומות הללו, מרוכזים בהם גם המאמנים והמומחים הגדולים ביותר שיש למדינה, שאמונים על גידול הדורות הבאים.
כמו בהרבה מאד תחומים אחרים בישראל, אף אחד לא ממש מטריח את עצמו במחשבה לטווח ארוך. מחלקות הילדים בענפי הספורט החשובים מהווים לא פחות ממעבדת ניסיונות למקורבים, מאמנים מתחילים וסתם טרמפיסטים שמחפשים לעשות כסף קל. במקום אורח חיים ספורטיבי, יסודות עבודה נכונים ומשמעת עצמית, הופכים הילדים לעוד אמצעי דרכו ניתן להשיג תארים עבור המועדונים. בסופו של יום המועדון מקבל דגלון קטן מהאיגוד עם ציון השנה בה לקח את התואר היוקרתי, הילד נפלט כעבור זמן קצר מהענף ומאבד בו עניין.
ומה עם המתקנים? מכון וינגייט, המקום בו מאומנים מרבית ספורטאי העל של ישראל, הוא חורבה עתיקת יומין שהשילוב שלה עם המילה "מצויינות" מקביל לשילוב של המילים "פריס הילטון" ו"טאקט". וזה עוד ממש טוב לעומת ילדים שמעוניינים לעסוק בענפים פחות פופולאריים, שם במקרה הטוב מתאמנים לבדם באולם של מתנ"ס מתפורר ובמקרה הרע חולקים אותו עם עוד שמונה חוגים שמתקיימים באותו רגע במקום.
המיתוס: אם לא היינו משחקים באירופה, כבר מזמן היינו מגיעים למשהו
האמת: גם אם היינו משחקים באיי סלמון לא היינו מגיעים לכלום
תמשיכו לחלום. גם באסיה, המקום בו הייתה אמורה ישראל לשחק באופן טבעי אילולא מצבה הפוליטי, חלה התקדמות ספורטיבית עצומה בשני העשורים האחרונים. מדינות כמו: יפן, דרום קוריאה, הודו ואפילו חלק מהמדינות הערביות, מקדימים את הספורט הישראלי בהרבה, שלא לדבר על סין, בעבר מדינה שלא התעניינה בספורט, והיום מעצמה שמאיימת לנשל את ארצות הברית מהפסגה.
אם נחזור עוד פעם אחת לפארסת המנטאלית, אפשר לומר שזאת ההוכחה הניצחת ביותר לכך שמדובר בבלוף. מדינות שנמצאות באותו אקלים כמו שלנו, כאלו שבעבר היינו מנצחים בקלות כמעט בכל ענף ספורט אפשרי, הצליחו לשדרג את עצמן בדרך שעליה אנחנו יכולים רק לחלום. הספורט הישראלי מודל 2011 היה מתקשה להגיע למקום גבוה יותר באזור הזה כמעט בכל ענף משמעותי.
אגב, שימו לב להישגים הבאים: שישה גביעי אירופה בכדורסל גברים ועוד אחד בנשים, רבע גבר גביע אופ"א, אליפויות אירופה בג'ודו וגלישה, מדליות בשחייה, קפיצה לגובה, התעמלות אומנותית והיד עוד נטויה. את כל אלו השיגו ספורטאי ישראל דווקא ביבשת הישנה. אז מהי המסקנה מכל אלו? שרק בדבר אחד היינו ונותרנו אלופי העולם הבלתי מעורערים: בתירוצים.