א'-ב' בעיצוב: כשהעולם הבין שאי אפשר לזרוק ילדים לחדר אפרורי ולצפות מהם להתרכז

אנחנו מוכנים לנהל דיון של שבועיים על הגוון המדויק של הקיר בחדר הילדים. לבן שבור או בז' חם? מיטה מעץ טבעי או מרופדת? איפה תהיה פינת הקריאה, האם השטיח מספיק רך, ואם כבר הזמנו נגר, אולי כדאי לחשוב גם על אחסון בגובה שהילד באמת יכול להגיע אליו. חדר הילדים הפך מזמן לפרויקט עיצוב לכל דבר, ובצדק.

ואז בשמונה בבוקר אנחנו שולחים אותו לבית הספר.

ברשת צצו בשנים האחרונות סרטונים שמשווים את חללי בית ספר לחללי בתי הסוהר, רחמנא ליצלן, והתוצאות מצחיקות בעיקר מפני שלפעמים באמת צריך להסתכל פעמיים כדי להבין באיזה צד אמורים להיות האסירים ובאיזה צד הילדים. בית הספר של פעם נראה לעיתים כאילו בכל רגע עומדים להיכנס אליו עצורים במדים כתומים, ולא ילדים עם ילקוט וחולצת בית ספר.

פלורסנט, לוח, שולחן, כיסא, עוד שולחן, עוד כיסא, מסדרון בגוון שבין משרד ממשלתי לאגף פנימי בקופת חולים, ורצפה שנבחרה כנראה לפי הקריטריון העיצובי החשוב של "אפשר לשטוף אותה עם צינור". על הקירות, כפיצוי, הודבקו מספיק בריסטולים כדי לגרום גם לאדם עם יכולת קשב מצוינת לחפש יציאת חירום.

לכל הכתבות בערוץ living

פעם היה לוח, וכל השאר הסתדר מולו

הכיתה הקלאסית לא תוכננה סביב השאלה איפה לילד יהיה נעים יותר לקרוא, לעבוד בקבוצה או להירגע. היא תוכננה סביב מודל פשוט: המורה מלפנים, הילדים מולו. לוח אחד, מוקד אחד והרבה מאוד אחידות. העיצוב שירת קודם כל את המוסד. כבר בשנות ה-60 וה-70 ניסו לשבור את המודל עם בתי הספר הפתוחים. הורידו קירות, יצרו חללים משותפים וניסו לתת יותר חופש. אלא שאז גילו ש"בואו פשוט נפתח הכל" מייצר גם רעש, הסחות דעת ואקוסטיקה איומה. כלומר, כבר אז ניסו להוציא את הילדים מהקופסה, רק שכחו שלפעמים קיר הוא דווקא רעיון מצוין.

לא שחור ולבן, אבל גם לא מיקס של צבעים זועקים

הכיתה החדשה לא אמורה להיות כיתה ישנה שפשוט זרקו לתוכה שלושה פופים, קיר חרדל ועציץ. השינוי הוא בתפיסה. במקום חלל אחד שעושה דבר אחד, מתחילים ליצור כמה מצבים באותו מרחב: מקום לשבת יחד, מקום לעבוד לבד, פינה שקטה, פינת קריאה, אזור לתנועה וריהוט שאפשר להזיז. הנגרות יורדת לגובה הילדים, טקסטיל וחומרים טבעיים כמו עץ ולבד נכנסים פנימה, ואפילו הצבע מתחיל לדבר קצת פחות בצעקות.

במשך שנים "עיצוב לילדים" תורגם בערך ל"תביאו את כל צבעי המרקר והניאון ותייצרו תערובת בשלל גוונים זועקים של כאב ראש". אדום, כחול, ירוק, צהוב, אותיות, מספרים, חיות, שמש, לוח ימי הולדת ועוד עשרות יצירות אומנות מעשה ידיהם של בני השש ובני השבע. רק שילדים לא צריכים בהכרח יותר גירויים. הם צריכים גירויים נכונים. מחקר שכלל 3,766 תלמידים ב-153 כיתות מצא קשר בין מאפיינים כמו אור, איכות אוויר, גמישות, צבע ותחושת בעלות על החלל לבין התקדמות לימודית. מחקרים נוספים מצאו שעומס חזותי עלול להסיח ילדים ושנוף ירוק יכול לסייע בקשב ובהפחתת מתח. זה לא אומר שקיר יפה מעלה ציונים, אבל הוא כן אומר שהחלל הוא לא רק תפאורה.

כשהבניין מתחיל להתאים את עצמו לילד

אפשר לראות את השינוי במוסדות שלקחו את הרעיון עד הסוף. בשטוקהולם יצרו "נוף למידה" שבו ילדים יכולים לעבוד לבד או בקבוצה, בישיבה, בעמידה ואפילו בשכיבה. בטוקיו תכננו גן טבעתי עם חצר פתוחה, גג שהילדים רצים עליו ועצים שעוברים דרך המבנה. במקום לדרוש מילדים להפסיק לזוז, האדריכלות פשוט קיבלה את העובדה שילדים זזים. גם בישראל השפה הזאת כבר נכנסה למערכת: משרד החינוך ממליץ על פינות קריאה, ספות, צמחייה, ריהוט מותאם לפעילות וכן, אפילו פופים, ובמסמכי התכנון שלו מופיעים חומרים טבעיים, גמישות מרחבית והפיכת מסדרונות ומבואות למרחבי למידה נעימים.

וזה שינוי מבורך, גם אם לא כל פוף הוא מהפכה פדגוגית ועיצוב כמובן לא יפתור כיתות צפופות או מחסור במורים, אבל הוא כן יכול להכיר בעובדה פשוטה: ילדים לא משאירים את מערכת העצבים שלהם בשער. הם עדיין רגישים לרעש, לאור, לצפיפות ולעומס חזותי. הם צריכים לזוז, לפעמים להיות יחד ולפעמים למצוא פינה לעצמם. ואם כבר אנחנו מצפים מהם לבלות שם חלק עצום מהיום ובעיקר להתרכז, אולי הגיע הזמן שגם החדר יעזור להם קצת.

הכותבת היא מאיה שינברגר, מעצבת פנים וממחברי ספר העיצוב The New Minimalist Style.