פעם קראו לזה יקב, תראו איך זה נראה היום

לבן, אדום או בכלל שמפניה? לקראת ראש השנה כולנו נזכרים פתאום שאנחנו אנשי יין. אנשים שכל השנה מזמינים במקרה הטוב "יין אדום חצי יבש" ובמקרה הפחות טוב אומרים לברמן שישים מה שיש עומדים לקראת החג מול מדף ומדברים על גוף, חמיצות וארומה כאילו חזרו הרגע מקורס סומלייה בבורגון. היין מקבל את המקום הקבוע שלו על שולחן החג, אבל בעולם העיצוב כבר מזמן הבינו שהבקבוק הוא רק חצי מהסיפור, והפכו את היקבים ליצירה עיצובית.

לכל הכתבות בערוץ living

בין שאתם באמת מבינים ביין ובין אם הבקבוקים שאתם מקבלים כל שנה כשי לחגים מהעבודה שוכבים אצלכם בארון, קרוב לוודאי שכבר נתקלתם, בסרטונים ברשת או במציאות, ביקבים שנראים יותר כמו מוזיאונים.

זוהי מגמה מעניינת, כי בסופו של דבר יקב הוא מפעל. אומנם רומנטי יותר ממפעל לחלפים לרכב, אבל עדיין מקום שצריך לקלוט חומר גלם, להעביר אותו תהליך, לשמור על טמפרטורה מדויקת, לאחסן ולשנע. ובכל זאת, דווקא המגבלות האלה הפכו אותו למגרש משחקים מושלם לאדריכלים. כי כשמבנה חייב לעבוד עם אדמה, טמפרטורה, אור, כבידה ונוף, החומר והפונקציה כבר לא יכולים להיות קישוט שמוסיפים בסוף.

אנדרגראונד בסטייל

אחת הדוגמאות היפות בעיניי היא Antinori nel Chianti Classico בטוסקנה. במקום להנחית עוד וילה מפוארת על ראש גבעה ולקרוא לה "אותנטית", ביקב האיטלקי האייקוני עשו כמעט את ההפך. הם הטמינו חלק גדול מהיקב בתוך הקרקע, המשיכו את הכרם על הגג והשאירו בחוץ בעיקר שני חתכים אופקיים ארוכים שמכניסים אור ומגלים את המבנה בלי באמת לחשוף אותו.

בפנים מחכים חללים עצומים של טרקוטה, פלדה וזכוכית, ומדרגות לולייניות שנראות קצת כמו חולץ פקקים שעשה הסבה לאדריכלות. אבל היופי כאן הוא שכמעט לכל מחווה אדריכלית יש גם תפקיד. הקרקע עצמה מסייעת לבידוד ולקירור, והמבנה מתוכנן כך שהענבים יורדים בין מפלסי המבנה לאורך שלבי הייצור באמצעות כוח הכבידה. כלומר, כל מה שנראה דרמטי גם עושה עבודה אמיתית.

בדיוק כאן נמצא ההבדל בין עיצוב טוב לתפאורה. באנטינורי לא לקחו מבנה רגיל והדביקו עליו "אווירת טוסקנה" באמצעות שלושה כדי חרס, קיר אבן ושלט עץ גנרי. האדמה היא הגג. הכרם הוא חלק מהמעטפת והטרקוטה מחברת למסורת המקומית. הנוף הוא לא תמונה שתלויה מעבר לחלון, אלא חלק מהאדריכלות עצמה.

לא כל דבר צריך להשתלב בשקט

ואז מגיע פרנק גרי ומוכיח שגם ההפך יכול לעבוד. בלב מתחם Marqués de Riscal בספרד לצד מבני האבן ההיסטוריים של היקב הספרדי מהמאה ה-19, ניצב המלון שתכנן גרי, מבנה של טיטניום ופלדה שנראה כמו סרטי מתכת ענקיים שהתפוצצו מעל הכרמים. ורוד שמזכיר יין אדום, זהב שמרפרר לסרט שעל הבקבוק וכסף שמזכיר את העטיפה שלו.

אין כאן שום ניסיון להעמיד פנים שהבניין החדש "תמיד היה שם". להפך. הוא חדש, הוא רועש והוא נמצא בדיאלוג כמעט חצוף עם ההיסטוריה שמסביבו.

זו נקודה שאני חוזרת אליה שוב ושוב גם בבתים. האובססיה לכך שהכל "ידבר באותה שפה" מייצרת לפעמים חללים שלא אומרים שום דבר. לא כל כורסה חייבת להתאים לספה, לא כל עץ חייב להגיע מאותה משפחה, ולא כל תוספת לבית צריכה להתחפש לעתיקה כדי להרגיש מכבדת. לפעמים דווקא הפער בין התקופות והדיסוננס הוא שמספר את הסיפור.

כשהמבנה עצמו הופך למותג

גם Bodegas Ysios מראה עד כמה רחוק התהליך הזה הגיע. סנטיאגו קלטרווה תכנן שם יקב בעל גג אלומיניום גלי וחזית ארז שמתפתלים מול הרי סיירה דה קנטבריה. המבנה נראה כמעט בתנועה, אבל מתחת לדרמה יושבת תוכנית מלבנית ופשוטה שמשרתת תהליך הייצור.

שוב, השואו לא מחליף את הפונקציה, הוא צומח ממנה. עיצוב טוב לא מתחיל בבחירת האקססוריז, אלא הרבה קודם, בשאלות מה המקום הזה, מה הוא צריך לעשות, אילו חומרים שייכים אליו ואיזה סיפור כבר קיים בו.

כשהלוקיישן לא שגרתי

עם כל הכבוד לאיטליה וספרד, יקבים מעניינים יש היום כמעט בכל מקום.

בדרום מוראביה שבצ'כיה, למשל, אזור שאיכשהו עדיין לא קיבל את יחסי הציבור שטוסקנה נהנית מהם כבר כמה מאות שנים, נמצא יקב LAHOFER שתכננו Chybik + Kristof. המבנה לוקח את הקצב החזרתי של שורות הגפנים וממשיך אותו אל תוך האדריכלות, עם גג בטון גלי שמתעקל כלפי מעלה והופך בחלקו למרחב ציבורי ולטריבונה פתוחה מול הכרמים.

בפנים ממשיכים הקמרונות והעמודים את השפה של מרתפי היין המסורתיים באזור, אבל בלי לנסות לשחק אותה "כפרי" באמצעות קורות עץ מזויפות וחבית שהודבקה לקיר. התוצאה עכשווית לחלוטין ובכל זאת מרגישה כאילו היא שייכת למקום.

וזו בדיוק החוכמה, לקחת מסורת אדריכלית מקומית, לפרק אותה לצורה, קצב וחומר, ואז להרכיב אותה מחדש בלי להפוך את היקב לפארק שעשועים בנושא יין.

להיעלם כדי לבלוט

מעבר לים, בעמקMillahue בצ'ילה, תוכלו לגלות את VIK, מקום שמוכיח שגם יקב יכול להיראות כאילו הוא הגיע מסרט מדע בדיוני, בלי לאבד את הקשר לאדמה. היקב שתכנן האדריכל הצ'יליאני Smiljan Radić ממוקם ברובו מתחת לפני הקרקע, ומעליו מרחף גג לבן ומתוח שנראה כמעט לא אמיתי.

כבר בכניסה מחכה רחבה משופעת עם מראה מים ואבני נחל מקומיות, כך שהחוויה מתחילה הרבה לפני שמגיעים לטעימה הראשונה. אבל גם כאן הדרמה אינה רק לצורכי אינסטגרם. התכנון נועד לצמצם את הפגיעה בנוף, להכניס אור טבעי ולחבר בין טכנולוגיה מתקדמת, ייצור יין והטופוגרפיה של העמק.

בעולם שבו לא מעט מבני יוקרה מתאמצים להיות האובייקט הכי רועש בנוף, היקב הדרום-אמריקאי עושה משהו הרבה יותר חכם, הוא מצליח להיות בלתי נשכח דווקא כשהוא כמעט נעלם בתוכו.

אז לקראת חגי תשרי, בזמן שאנחנו מרימים עוד כוס לחיים ומעמידים פנים שאנחנו באמת מזהים "סיומת מינרלית", שווה לזכור שלפעמים הדבר הכי מעניין ביין נמצא בכלל מחוץ לבקבוק.

היקבים הטובים בעולם מוכיחים שאדריכלות לא חייבת להיות תפאורה למוצר. היא יכולה להיות חלק ממנו. ואם יש משהו שאפשר לקחת מהם הביתה (פרט לכמה בקבוקי יין), זו היכולת לחבר בין חומר, מקום ופונקציה בלי להעמיס עליו קונספט בכוח. וזה כבר שווה הרבה יותר מעוד בקבוק יפה על שולחן החג.

הכותבת היא מאיה שינברגר, מעצבת פנים וממחברי ספר העיצוב The New Minimalist Style.