זכינו להצצה נדירה לבית הפרטי של ח'אמנאי – זאת המסקנה שלנו
התמונות שדלפו מתוך ביתו של המנהיג האיראני אחרי החיסול שטלטל את המזרח התיכון חושפות דיוקן עיצובי של כוח שמעדיף פונקציונליות קשוחה על פני חמימות או השראה - שטיחים פרסיים כבדים, ריהוט בסיסי להפתיע ווילונות שחונקים כל קרן אור
שלושה ימים עברו מאז שהצורר המודרני עבר לעולם שכולו (אולי לתפיסתו) טוב, והתמונות שדלפו מביתו הפרטי של עלי חמינאי הן לא פחות משיעור בעיצוב על פי תורת הדיקטטורה. בין השטיחים הפרסיים המרהיבים לכיסאות הפלסטיק של הפרלמנט השכונתי, כדאי להבין איך נראה הבית שבו התקבלו ההחלטות הכי אפלות במזרח התיכון.
בטור הקודם פתחנו צוהר לעומק ולעושר של העיצוב האיראני - האריחים, הקשתות, והיכולת המופלאה שלהם לשלב מסורת עם תחכום. אבל היום, כשכל העולם מדבר על החיסול של ח'אמנאי, אני לא יכולה להפסיק להסתכל על הקירות שלו. כי בסוף, ביתו של האדם הוא המראה האמיתית של הנפש, אבל כשמציצים לתוך המעון של חמינאי, גם אם זהו רק המשרד או חדר הישיבות מגלים נפש שמעוצבת בסטייל של ארכיון מאובק, חלל שאין בו טיפה של חמלה, אסתטיקה או עתיד, רק עבר שקפא רע בזמן. אז בואו נפרק את ה"בונקר העיצובי" שבו האיש חי עד אתמול.
השטיח: כשהרצפה היא לבה של היסטוריה
אי אפשר לפספס את השטיחים הפרסיים שמכסים כל סנטימטר. באיראן, השטיח הוא הלב הפועם של הבית, אבל כאן הוא נראה כמו ניסיון נואש לייצר חמימות בחלל שמשדר קור של צנטריפוגה. הטקסטורות עמוסות, הדוגמאות הגיאומטריות זועקות "מסורת", אבל הן נבלעות אחת בתוך השנייה ברצף שאין לו התחלה ואין לו סוף. בדיוק כמו הנאומים שלו.
הרהיטים: פשטות מדומה או פשוט טעם רע?
שימו לב לדיסוננס: מצד אחד חלונות קשתיים מרהיבים שזועקים אדריכלות פרסית קלאסית ומסורת, ומצד שני, ריהוט שנראה כאילו נאסף בשיטת "כל הקודם זוכה" ממחסן עודפים של משמרות המהפכה בטהרן. הכיסאות החומים הפשוטים, שולחן האוכל עם המפה הפרחונית - זו לא "סגפנות דתית", זו הצהרה של אדם שכל כך עסוק בלהחריב את העולם, שלא נשאר לו זמן לבחור כורסת רביצה ראויה.
האור: הווילונות שחנקו את הדרמה
הווילונות הלבנים והדלוחים שתלויים שם הם, בעיניי, הפשע העיצובי האמיתי. במקום לנצל את האור הטבעי המזרח-תיכוני כדי לייצר חלל מלא השראה, הם מסננים אותו לצבע של חדר חקירות. זה חלל שלא נועד למגורים, אלא להישרדות. אין פה אומנות, אין תמונות משפחתיות, יש רק חלל קר שמחכה לוועדת חקירה או לטיל שכבר יגיע.
יש משהו כמעט קומי בכך שהמעון הפרטי של מי שנתפס כ"כל יכול" מזכיר יותר מכל חדר אירוח בקיבוץ בשנות ה-80. העיצוב האיראני במיטבו הוא חגיגה של חושים, אבל כאן מתקבלת תחושה הפוכה לגמרי - מרחב שמדכא כל רגש אסתטי, אולי כהשתקפות ישירה של האדם שחי בו.
ח'אמנאי אולי חשב שהקשתות והשטיחים יגנו עליו, אבל כשהבית שלך מעוצב בסטייל של "זמני בלבד", לפעמים הנבואה הזו פשוט מגשימה את עצמה. שלושה ימים אחרי, אפשר לומר בוודאות: הטעם הרע נשאר בטהרן, הצורר כבר עבר למעון קבע פחות מאוורר, וטוב לכולנו שכך.
* הכותבת היא מאיה שינברגר, מעצבת פנים וממחברי ספר העיצוב The New Minimalist Style