החיים עצמם: ככה נראה בית יפהפה אבל לא מקטלוג

כבר עשר שנים שהבית של לי-את אשל בעומר נמצא בתהליך מתמשך של שינוי. לא שיפוץ אחד גדול עם תאריך סיום ברור, אלא מסע שנבנה שכבה אחרי שכבה, יחד עם החיים עצמם. חדרים שנפתחים, קירות שמשנים תפקיד, רהיטים שנבנים מחומרים ממוחזרים, וגינה שהפכה לחלק בלתי נפרד מהבית. "אנחנו מתייחסים לבית כשדה הניסויים שלנו", היא אומרת. "אני אחראית על העיצוב, ובעלי הוא הפועל".

אשל, רואת חשבון במשך כ-25 שנה, החליטה אחרי הקורונה לעשות הסבת מקצוע וללמוד עיצוב פנים. מאז היא עובדת בתחום. בן זוגה עובד בהייטק, אבל את רוב זמנו הפנוי הוא מקדיש לנגרות, שיפוצים והשבחת נכסים. יחד הם מתמחים בקנייה של בתים הזקוקים לשיפוץ מאסיבי, שדרוג שלהם והשכרתם מחדש. הבית הפרטי שלהם הפך עם השנים למעבדה הכי אישית שלהם.

הם מתגוררים בבית אבן חד-קומתי בעומר, שנבנה לפני כ-25 שנה. שטחו 180 מ"ר על מגרש של 640 מ"ר. כשהמשפחה רכשה אותו לפני עשור, הבית כלל חלוקה פנימית שלא התאימה להם בכלל. "הסלון והמטבח היו סגורים בתוך חדרים עם מעברים קטנים יחסית", מספרת אשל. "החלל הפרטי כלל שתי סוויטות גדולות וממ"ד, והגינה הייתה מוזנחת לגמרי".

מאז הבית עובר שינויים כמעט בלי הפסקה. "אף פעם לא עשינו שיפוץ אחד כולל", היא אומרת. "כל פעם שיפצנו חלק אחר תוך כדי מגורים בבית. זה אתגר לא קטן עם כל הלכלוך והבלגן, אבל מבחינתנו זה חלק מהמסע המשפחתי".

<< לכל הכתבות בערוץ living

את השיפוץ אפשר לחלק לשלושה שלבים מרכזיים. הראשון בוצע עוד לפני המעבר לבית וכלל קירוי של הפטיו והפיכתו לחדר משפחה. "הילדים היו קטנים וזה היה החדר היחיד עם טלוויזיה ומשחקים. זה המקום שבו בילינו את רוב הזמן שלנו". הרצפה המקורית נשארה, כמו גם קירות האבן שהפכו לחלק מהחלל הפנימי. דלת זכוכית עם פרופיל בלגי נוספה כדי לשמור על תחושת הפנים-חוץ ועל האור הטבעי.

במקביל שופצו חדרי הרחצה, נוסף חדר ארונות, והמעברים בין המטבח, פינת האוכל והסלון נפתחו. "הבית מוקף בחלונות גדולים ורצינו שהאור יציף אותו בכל שעה ביום. פתיחת החלל מאפשרת זרימה של אור, והחצר הקסומה נכנסת לבית מכל פינה. מבחינתי הבית הוא לא 180 מ"ר, אלא כל המרחב".

הגינה קיבלה תשומת לב כמעט אובססיבית. בני הזוג שתלו עצים בוגרים, שינו את מיקום הכניסה ואת שביל הגישה, הוסיפו דשא טבעי, ערוגות פרחים ושתי פרגולות ברזל גדולות לאירוח. "כל האירועים המשפחתיים שלנו מתקיימים בחוץ - חגים, ימי הולדת, בר מצוות. הגינה היא החדר הכי חשוב בבית".

שלוש שנים לאחר מכן, כשהילדים גדלו, הגיע השלב השני. החלל הפרטי חולק מחדש, וכל ילד קיבל חדר משלו. נוספו גם שירותי אורחים. "בקורונה בעלי ואני עבדנו מהבית ופתאום היינו צריכים לייצר חמישה חללים שקטים לעבודה ולימודים בזום. זה יצר אתגר לא קטן". חדר המשפחה הפך לחדר עבודה, הטלוויזיה יצאה לסלון, ובהמשך נוספה גם בריכה לחצר. "הבידוד החברתי גרם לנו להתכנס יותר כמשפחה. הבריכה מאוד עזרה לנו לעבור את התקופה".

השלב האחרון, שבוצע לאחרונה, כלל החלפה מלאה של המטבח, שיפוץ חדר הרחצה של ההורים וחשיפת תשתיות המיזוג שהוסתרו מאחורי סינרי גבס. אבל המטבח החדש הוא ללא ספק מרכז הסיפור.

"היה ברור לי שאני אעשה שימוש בחומר במראה הטבעי שלו", אומרת אשל. "רציתי מטבח שמייצג אותי כמעצבת. מטבח שהוא לא מתנצל, לא מתפשר, מחוספס, ועם אמירה של 'אני כאן'. מפה הדרך לברזל הייתה קצרה".

הבחירה בחלודה הייתה מבחינתה כמעט בלתי נמנעת. "רציתי להדגיש את החומר במצב הגולמי שלו". את חברת ארטפרו הכירה לפני כעשור, באחד מסבבי השיפוץ הקודמים. "הזמנתי מהם דלת ברזל גדולה והיה לי חיבור מיידי לקובי חליפה, הבעלים. שנינו אנשי כלכלה לשעבר, וידעתי שכבר נעבוד שוב ביחד". לפני כחצי שנה היא חזרה אליו עם שרטוט ביד. "אמרתי לו: 'כזה אני רוצה, ושיהיה מחלודה'. קובי היה קצת מופתע, אבל זרם איתי". במשך חודשים הם דייקו יחד את התכנון והחזון, עד שנוצר המטבח החדש. "יצרנו מטבח מברזל. חצי מהמטבח הוא בנגרות אישית. פורמייקה וברזל. כן, זו אני. שילובים. אקלקטיות. נועזות".

הברזל החלוד הפך לחומר המרכזי בחלל, אבל לא היחיד. אשל שילבה סביבו סקאלת צבעים רכה והרמונית, תאורה עם אלמנטים גמישים ולבנים, אמנות, חפצי וינטג' וצמחייה כמעט מכל כיוון. "מי אמר שאי אפשר לתלות תמונה מגלריה פריזאית במטבח?", היא אומרת. "ומי אמר שהשרשראות שלי חייבות להיות בחדר רחצה?"

גם התאורה ממשיכה את אותו קו. "השתמשתי באותה תבנית של חומרים וצבעים. ברזל הוא הכוכב הפרטי שלי, אבל שום דבר לא חד משמעי בבחירות".

לצד המטבח, נוספו גם פרופילי ברזל בכניסה לסלון ולמטבח ומסגרת ברזל לחיפוי השיש. "המטבח הזה הוא תוצר של אהבה לבן הזוג שלי, שנתן לי את החופש להפליג עם החלומות שלי. זה שילוב של חספוס ורכות, חדש וישן". לדבריה, מי שביצע בפועל חלק גדול מהעבודה היה בן הזוג. "הוא שיפץ, הכין תשתיות חשמל, צבע, תלה, הרכיב - ובעיקר הקשיב לכל השיגעונות שלי. זה פרויקט משפחתי".

הבית עצמו בנוי בצורת מלבן רחב. מיד בכניסה נמצאת פינת האוכל הגדולה, שמשמשת מרכז החלל הציבורי. מצד אחד המטבח ומהצד השני הסלון, עם חציצות חלקיות שמגדירות את הפונקציות השונות בלי לסגור אותן.

בהמשך נמצא המעבר לחלל הפרטי, הכולל סוויטת הורים, שלושה חדרי ילדים, משרד גדול, חדר רחצה ושירותי אורחים. "הבית כל הזמן משתנה יחד איתנו", אומרת אשל.

גם הריהוט בבית ממשיך את אותה תפיסה של חומרים, מחזור ועבודת יד. חלק גדול מהרהיטים נבנה על ידי בן הזוג מחומרים ממוחזרים וממציאות שנאספו מהרחוב. המיטה הזוגית עשויה ממשטחי בנייה, המיטות של הבנות נבנו מפירוק של משטחי עץ, הספרייה בסלון היא עבודה עצמית, והמנורה בסלון מורכבת ממשטח עץ שנמצא זרוק ליד בסיס צבאי עם חבלים ומנורות שהוזמנו מעלי אקספרס.

גם שולחן פינת האוכל נבנה מארגזים ישנים של סודה סטרים. בלוני גז ישנים הפכו לעציצים, דלתות ארון ישנות הפכו לשולחן עבודה, והווילון בחדר השינה תלוי על מקל במבוק פשוט ממשתלה. "בבית יש חפצים שעוברים בירושה וחשוב לנו לתת להם מקום", היא אומרת, "הם חלק מהשורשים שלנו".

בחדר הרחצה של ההורים הוסרה הקרמיקה ובמקומה נמרח טיח מהתקרה ועד הרצפה כדי ליצור תחושת ריזורט מדברי. בכל הבית כמעט אין וילונות, כדי לאפשר לגינה להיכנס פנימה דרך הפתחים הגדולים.

"כששואלים אותי איך נראה העיצוב שלי, אז זו בעצם הגינה", מסכמת אשל, "אני אוהבת שכבות. שכבות של חומרים, צבעים וטקסטורות. אני אוהבת שהנסתר רב על הגלוי, ושכל פעם מגלים עוד משהו קטן".

עיצוב פנים: לי-את אשל
מטבח: ארטפרו