אז כן, אני הבחורה שנגעלת מהקונספט הדוחה של הריון ולידה, וכן, החלטתי באמצע החיים לנסות בכל זאת ללכת על זה. בעיקר לנסות, כי מי יודע אם זה בכלל יצליח, בגילי ועם הקארמה שלי, גם עכשיו כשסגרתי שליש ראשון אני עוד לא מוכנה להתחייב שבסוף התהליך יהיה פה ילד קומפלט, אני לא פוסלת שעוד חודשיים אפול על מוט או שסתם בלידה ייצא לי משם שלט "עבדנו עלייך, באמת חשבת שיש פה בפנים מישהו?". כן, אני עדיין בשלב ההדחקה כי שום דבר במערכת שלי לא מוכן למצב של "אימא", ובכל זאת הגעתי עד כאן ולפי האולטרסאונד שעשיתי השבוע נראה שיושב לי בנאדם שלם על הטחול ומפלבל באצבעותיו בערמומיות כמו מיסטר ברנז. איך זה קרה לעזאזל?
בנוהל זו לא אמורה להיות תעלומה, יש הרבה סיבות לכך שאנשים מביאים ילדים, רק שרובן לא חלות עליי.
יש כאלה שמביאים ילד מאינרציה בורגנית או לחץ חברתי, גורמים פחות משמעותיים בשביל מישהי שכל הלו"ז שלה הוא לעצבן את הציבור. הפחד למות לבד הוא עוד סיבה הגיונית, אלא שאני דווקא סבבה לבד, וכשאתחיל להתפורר פיזית אני מעדיפה פיליפינית שתאהב אותי בתשלום מאשר בני משפחה מבועתים מאשמה. יש כאלה שמתרבים בשביל המשכיות, להתריס מול המוות, אבל אני נרקיסיסטית מכדי להאמין שאיזה אהבל שייצרתי בשחלות יהווה לי תחליף רק כי הוא חולק איתי כמה גנים. רחלי יש רק אחת, אדוני העובר, ואם חלילה אמות זה יעניין לי את הסבתא שיש איזה בחור עם אף דומה לשלי ברעננה שממשיך להירקב מול הלפטופ במקומי.
אז למה, באמת? הראשון שהכניס לי את הרעיון לראש היה בעלי אריאל, מיזנתרופ מומחה דווקא. אמנם גם הוא לא בנה על ילדים, בהתחלה בגלל אג'נדה אקולוגית ואחר כך סתם מתוך דחיינותו הטבעית של "למה לעשות משהו היום אם אפשר לעשות אותו אף פעם". אלא שמדי פעם באיזה רגע אושר הייתה נפלטה לו איזו ערגה, "תארי לעצמך שהיה לנו תינוק". פנטזיות שהוא רקח מתוך צפייה ב"חבובוטף" ו"ילדודס" שבהן התינוקות תמיד חמודים ומעסיקים את עצמם 25 דקות כולל פרסומות. לא ערגה שלקחנו ברצינות, לא כשלנקות את הארגז של הארנב שלנו פעם בשבועיים נראה לנו מעמסה ברמה של מעבר דירה. אבל פירור מהערגה הזה נפל לי איפשהו לתוך סדק במוח, וחיכה.
כי אחת לכמה זמן זה מגיע, שלב כזה בחיים שאת אומרת "יאללה, נקסט". תחושה עלומה שנגמר פרק בחייך, סיימת שלב במשחק, והגיע הזמן להתקדם להרפתקה חדשה. זה קרה שנמאס לי מהג'וב הבטוח בהוראה ורציתי לזנק אל עולם התקשורת, זה קרה כשמיציתי את הרווקות המתוקה שלי והחלטתי להסתכן בחיפוש אהבה. תחושת ה"יאללה נקסט" צפה שוב בשנה-שנתיים האחרונות, אבל הפעם בלי כמיהה מוגדרת: יש לי כבר זוגיות מעולה, קריירה שבה אני עושה פחות או יותר כל מה שבא לי מבחינה יצירתית, נוח וכיף ואהוב ומספק לי. לאיזו הרפתקה חדשה כבר אפשר לצאת? מה עוד כבר יכול לאתגר? "אהלן", אמר הפירור.
לא הקשבתי לו מיד. כל חיי התרגלתי להיות יצירה חד-פעמית, זאב קיומי בודד. ו"אימא", כידוע, היא יצור פונקציונלי, שנועד לתחזק אחרים, לרוץ אחריהם עם סנדוויץ' ולעצב להם נפש מטראומות. בקושי הצלחתי להשתנות מספיק כדי לאפשר צירוף של בן-זוג - גם זה נראה לי בזמנו מופרך, לחלוק עם מישהו זר את חיי - אז פאקינג להכיל בגופי חיים שלמים אקסטרה? לא תודה.
אבל תחושת ה"יאללה נקסט" המשיכה והציקה. וכאן דווקא העבודה שלי הגדירה את החוסר: בתור כותבת ומאיירת, אני יושבת כל היום מול המחשב, וגם מנהלת את רוב הקשרים החברתיים דרכו. כל זרם של יצירתיות, של תשוקה, של זעם, של פעולה, עובר בעיקר דרך צינורות וירטואליים, כולל ריבים מתוקשרים ועשייה חברתית. התרגלתי לזה מזמן, אני עושה את זה שנים, זה אורח חיים מושלם למי שהבסיס שלו הוא בדידות. אבל עכשיו זיהיתי חשק לאיזושהי פיזיות בחיי. משהו שיתקיים מחוץ לראש שלי, מחוץ למילים. משהו שיחבר אותי לקרקע, לגוף, לחיים. משהו ממשי שידרוש ממני להיות ממשית, לא רק לדבר על ממשות. "שוב, היי", אמר הפירור.
גם אהבת הבדידות שלי היא לא מה שהייתה. במשך שנים הרעב העיקרי בתוכי היה ליצור, לבטא את עצמי אמנותית כדי שהעולם יבין אותי. שהעולם יקרא אותי, יצפה בי, יאזין לי ויתחבר אליי דרך היצירה. אבל רק דרך היצירה - כי להכניס את העולם הביתה זה טו מאץ' ואני אוהבת שקט. זה מה שדחף אותי לאמנות, ואחר כך לתקשורת. כיום אני מקבלת בדיוק מה שרציתי תמיד - אני יוצרת כמעט בכל יום, יש לי קהל, הוא מבין אותי, הוא קולט אותי, והוא נשאר רחוק. זה נהדר, ואני מאושרת. אבל ככה גם נחשף לו, לאט לאט, חוסר נוסף. הרצון לתת באמת, מקרוב. ולקבל משהו שהוא יותר מלייקים והערכה אנונימית של יוזרים בפייס. להתחבר לא דרך צינור של יצירה, לא בתיווך של אמנות. בן זוגי הביא לחיי חלק מהחיבור הזה, אבל שנינו אנשים נפרדים והנתינה היא תמיד חלקית. יכול להיות שאני רוצה שמישהו יפר את השקט שתמיד מפריד ביני לבין העולם, כדי להרגיש סוף סוף את החיבור הזה? "הלוווווווווווווווו", אמר הפירור, ואני סוף סוף הקשבתי לו.
"בסך הכול, חיים רק פעם אחת", שכנעתי את עצמי, "ואם את רוצה לחיות את החיים כמו שצריך, את צריכה להתנסות בהכול. עשית כבר כמה דברים משוגעים בחיים, לא חבל אם תוותרי על ההרפתקה הזאת?"
ואולי זה היה הדחף החזק מכול. הפחד לפספס, לא להעז, להחמיץ אפשרות לחיים מטורפים ונוטפי רגש כי עברתי לאוטומט והחיים שלי בטוחים. תמיד התעקשתי לא ללכת בתלם, לנסות ולהעז ולהסתכן, והנה פתאום מרוב הרפתקאות - דווקא אותו תלם בורגני נראה כמו האתגר הכי מפחיד. סיבה די אנוכית לייצר בנאדם, אבל לא יותר אנוכית מסיבות של אחרים, כולנו פועלים מתוך עצמנו. אז האם יש לי את האומץ להשליך את ההווייה הנרקיסיסטית הישנה שלי, האומץ לקשור את עצמי טוטאלית לחיים הארציים האלה בלי לברוח, האומץ להתקרב ולתת ולעשות את הדבר הבנאלי ההוא שיהפוך אותי להיות "כמו כולן"? כמו שאומרים בפרסומות להומופוביה, האם יש לי את האומץ להיות נורמלית? "ממש לא", עניתי לעצמי, "אבל אני מוכנה לפחות לנסות. ננסה ונראה, אולי בכלל לא אכנס להריון והדילמה תיפתר מאליה".
"טיהי", אמר הפירור.