כבר נצח מסבירים לנו שזוגיות + הורות + מרחב מחייה מוגבל ומשותף = אושר. כבר כמעט נצח אנחנו יודעים שהמשוואה הזאת לא עובדת, אבל מסרבים להודות בזה. עשרה חודשים של מגפה וסגרים לסירוגין הובילו אותי להבנה הסופית שיש סידורים טובים יותר, ושאני בעצמי חי בסידור כזה מאז שאני גרוש במשמורת משותפת. אתם עשויים לחשוב שאני כותב את הדברים על רקע כישלון נישואיי, אבל לא: אני כותב אותם על רקע הצלחתי לשרוד את החיים בבית אחד עם הטינאייג'רית שקוראת לי אבא.
העניין הוא שלמעט מספר הבלחות בין-סגריות, כל קבוצת הגיל של בתי נמצאת בבית מאז מרץ 2020. ראיתי שלט שהונף באחת מההפגנות למען החזרתה לפעילות סדירה של מערכת החינוך, "דור של זוּמבים"; זאת כאילו הברקת קופירייטינג כי שיעורי הזום האינסופיים מקהים את חושיהם של הטינאייג'רים, אבל למעשה זאת הברקת קופירייטינג כי טינאייג'רים הם יצורים חסרי בינה שיאכלו אותך חי בהינתן ההזדמנות. 14 זה בכלל העמלק של הגילים של הבנות, ושלי עוד הגיעה ללייף איוונט הזה בדיוק חודש וחצי לפני סגר הקורונה הראשון. לפעמים זה נראה לי כמעט בלתי נתפס: קרוב לשנה אני מתמודד לא רק עם תופעה מחרידה שיש בה כל המאפיינים של אחת ממכות מצרים, אלא גם עם הקורונה.
חצי שבוע ערירי
ככלל, הבעיה עם הורות היא שאין ממנה הפסקות אפילו כשהילדים כן הולכים לבית ספר. יש לי חברה טובה שבתחילת השנה נכנסה להריון; היא הייתה כל כך טרודה בשאלות על הימים והשבועות הראשונים בחייה של בתה הבכורה שלא היה לי לב להגיד לה – אבל אולי הייתי צריך להגיד לה בכל זאת – שההתמודדות האמיתית היא לא עם תחילתם של חיים שאנחנו אחראים להם, אלא עם המשכיותם. בהתחלה זאת סיעודיות 24/7, ולפני שמצמצת יש להם פתאום דעות, רבות מהן שליליות ועליך. הזומבים הספציפיים האלה ליטרלי נושכים את היד שמאכילה אותם, וזה עובד להם סבבה, אתה הרי תמשיך להאכיל אותם. נדמה לי שיש אפילו חוק לגבי זה.
הדבר האדיר הראשון שעושה המשמורת המשותפת זה לסדר לך הפסקות. מחצית מכל שבוע אתה ערירי, חופשי לנפשך - ולגופך, זאת נקודה משמעותית כשאתה שוב "שם בחוץ" – ובאותה נשימה אתה חווה בהגדרה מידה של בדידות. ואז, כשהילדים חוזרים, הם כבר לא ממלאים רק את תפקידם ההיסטורי כמטרד אלא גם מספקים מידה של נחמה (שמחמיצה לכדי טינה ברגע שהם מתחילים עם התלונות והרעש והטינופת, אבל עדיין). ובעוד שהאינטרוולים המבורכים האלה תקפים בכל עת כשאתה ב"משותפת" – ככה הגרושים המגניבים קוראים לזה, כמו שרמת השרונים אסלים אומרים "רמצ'רון" – הרי שבעת הקורונה, העברת ילד בין בתי הוריו הגרושים הוחרגה מכל עוצר, סגר וכתר. במילים אחרות, העובדה הבהחלט אמיתית לגמרי שאני באוטו עכשיו כי הרגע השארתי את הילדה אצל אמא שלה הייתה כרטיס הצא-מהכלא שלי לאורך השנה הזו. בטח לא חשבתם על זה לפני שריחמתם על חברים פרוקי בתים.
משמורת משותפת מבטיחה שלפחות פעם בשבוע הילדים שלך ישמחו לראות אותך. זה אולי מובן מאליו כשהם קטנים, אבל אין שום דבר מובן מאליו בבני-עשרה ששמחים לראות אותך. עזבו שמחים, שמבחינים בקיומך
הפאוזות מלהיות הורה הן כמובן רק צד אחד של אפקט הצאצא העובר ושב. הצד השני, וזה באמת פרייסלס, הוא שלילדים יש הזדמנות להתגעגע אליך. מנקודת המבט שלהם, הם סיימו לרצות את עונשם אצל אמא ועתה הם בני חורין איתך; כמובן שבתום הקדנציה אצלך אם יחשבו אותו דבר רק להפך, כי בגיל הזה אין עדיין את הפיצ'ר של העקביות, אבל זה לא משנה: משמורת משותפת מבטיחה שלפחות פעם בשבוע הילדים שלך ישמחו לראות אותך. זה אולי מובן מאליו כשהם קטנים, אבל אין שום דבר מובן מאליו בבני-עשרה ששמחים לראות אותך. עזבו שמחים, שמבחינים בקיומך.
פני הכלב
המשמעות של משמורת משותפת כפי שהיא נחווית בדירה שלי בשנה האחרונה – ילדה מושבתת מלימודים, אבא שעובד בחיבור מרחוק – היא שבפועל אני חי עם שותפה שחצי שבוע לא נמצאת, וחצי שבוע נמצאת יותר מדי. כל המרכיבים שם, לרבות שיחות שמתחילות מ"למה את/ה תמיד", אבן היסוד של כל מערכת יחסים שמתנהלת זמן רב מדי בחלל צר מדי. ילדה בת 14 משתייכת בהגדרה לז'אנר השותפה הבלתי נסבלת, זאת שאף פעם לא מנקה אחריה ותמיד יש לה תלונות, אבל כשזה נהיה יותר מדי אני פשוט מזכיר לעצמי איך נראים החיים בגיל 14 ומתנחם במחשבה שיותר גרוע להיות היא מאשר להיות איתה.
הקורונה הביאה איתה רִיק עצום ורב של דברים לעשות, חלל שצריך למלא איכשהו. דיפולטיבית היא מעדיפה לעשות משהו עם החבר'ה שלה, אבל עם כל המגבלות על התנועה ועל חופש הבילוי, יצא שזאת הייתה שנה של המון זמן אב-בת, גם אם זה יותר זמן כמות מאשר זמן איכות (זה לא שאנחנו מבלים ימים כלילות בשיחות נפש, יותר הרצנו ביחד את הסרטים של וודי אלן ונואה באומבך, אבל עדיין). ובהקשר הזה, אין דבר שמילא את זמננו המשותף והנפרד כמו גור הכלבים שאימצנו ממש בתום הסגר הראשון.
ילדה בת 14 היא תמיד השותפה הבלתי נסבלת, זאת שאף פעם לא מנקה אחריה ויש לה תלונות. אבל כשזה נהיה יותר מדי אני מזכיר לעצמי איך נראים החיים בגיל 14 ומתנחם בזה שיותר גרוע להיות היא מאשר להיות איתה
מאז הגירושים יש לי כלבה במשמורת משותפת. זה קונספט שקשה לאנשים לעכל, כי כאילו למה לי ולגרושתי לחלוק *עוד* משהו, אבל לרגע לא היה ספק שכך יהיה. מיקמיק היא הכלבה של כולנו, כל החלטה אחרת הייתה משפט שלמה. מיזם הגור עלה עוד כשהיינו נשואים, ושנה לתוך הגירושים התברר שמבחינת ירום הודה, עם כל הכבוד לגט שלכם, הבטחות צריך לקיים. אז קיימנו מתוך מחשבה שהילדה תסתום ולכלבה יהיה אח. כדי לוודא שזה יסתדר פיזית – היא גמדה מעורבת מזן פינצ'יוואווה ומאוד מודעת לגודלה – עשינו משהו שאנחנו מתנגדים לו עקרונית ו*שילמנו* על גור ג'ק ראסל, הגזע הקטן-חכם האולטימטיבי, כי הסכמנו עם עצמנו שזה לגיטימי אחרי שני כלבים רצוף שהצלנו ליטרלי מאשפתות. אלא שגם קרמה היא כלבה, ואנחנו קיבלנו תמורת 1,500 השקלים שלנו גור שתפח לממדים של פרה. כן, מה אתם יודעים, גם כלב אפשר לקנות בשק (שקלתי לצוד ולהשמיד את הבן זונה שמכר לי אותו, אבל התחושה של חטא ועונשו איכשהו נטרלה לי את המוטיבציה).
בנציון – מה זאת אומרת למה דווקא בנציון – הוא פרה גם באופי, שזה טוב, וגם בשכל, שזה פחות. ובגלל שיש לו מנטליות מציקנית של גור וקלות תנועה של ממותה, למיקמיק יש כלפיו רגשות מעורבים. הרגשות האלה הם תיעוב ואימה, לכן הכרזנו כמעט מהרגע הראשון על הפרדת כוחות ביניהם ובא לבנציון גואל. אז עכשיו יש לי שני כלבים במשמורת משותפת ובהסכם רוטציה, שכמקובל במקומותינו נערך בין צד אחד שכבר מכיר את כל השטיקים וצד שני תמים וגמלוני. בפרקטיקה של היומיום שלי, או שזה רק אני ומיקמיק הזקנה, או שזה אני והטינאייג'רית והגור, שבעצמו נמצא בדיוק בפאזה הטיפשעשרית שלו.
כלב שמתעקש לאכול לך את הכיסא בזמן שאתה כותב עליו – וזה כיסא ממתכת, ללמדכם שהוא טיפש בלי קשר לעשרה – זה כאילו הדבר האחרון שאדם צריך באחת השנים המתאגרות בהיסטוריה, אבל האמת היא שבנציון, הכלב היחיד שלי שלא הצלתי, לגמרי הציל אותי השנה. כי לצאת עם הכלב זה משהו שתמיד היה מותר, אפילו באמ-אמא של הסגר, ואני עוד הפרתי עם הכלב הזה כל מגבלת מרחק שאי פעם הוטלה על הציבור. היו לנו – יש לנו – טיולים של שעה וחצי-שעתיים, ברצף אחד של הליכה או תוך עצירה בגינות כושר בשבילי וגינות כלבים בשבילו. כשזה רק הוא ואני זה אדיר, כשזה הוא ואני והילדה זה תודה לך קורונה.
לפני שבועיים יצאתי עם הטינאייג'ארית והכלב לראות שקיעה סתווית מהגבעה של פארק וולפסון. אני לגמרי מודע לדברים האיומים שהמגפה הזאת עשתה ועושה, אבל אלה רגעים שאני יודע שאתגעגע אליהם
לפני שבועיים יצאנו שלושתנו לראות שקיעה סתווית מהגבעה של פארק וולפסון, שזה מטר מהבית ונוף לכל קו החוף של תל אביב; אני לגמרי מודע לדברים האיומים שהמגפה הזאת עשתה ועושה, אבל אלה רגעים שאני יודע שאתגעגע אליהם. שכנראה יאופסנו באותה מגירה שבה יישמרו הזיכרונות מהתקופה שהבת שלי הייתה השותפה שלי לדירה, מגירה שאני כבר יודע שבבוא היום יהיה לי אומץ לפתוח רק כשיהיה לי אומץ לבכות.
זהו בידוד
אני מנסה להיות הכי קליל בקשר לזה, אבל זאת הייתה שנה כבדה. אפילו כשאני חושב על הכלבים, יש את הדבר הזה שמיקמיק עושה מאז המשמורת המשותפת: היא נעצרת ליד כל דלת בבניין שלי. זה לא אופייני לה, היא לא קהת חושים בשום אופן, אבל כבר כמעט שנתיים אני גר בבניין הזה וכשאנחנו חוזרים מהטיול ועולים במדרגות לקומה האחרונה היא עדיין נעצרת ליד כל דירה ומרחרחת בשקדנות. בוקר אחד, אני לא זוכר איך ולמה, עלה בדעתי שהכלבה הזקנה שלי עושה את זה כי היא חושבת שמאחורי אחת הדלתות האלו עדיין נמצא הבית שבו גרים ביחד כל האנשים שאוהבים אותה. זה גמר אותי אפילו לפני שהבנתי שאני משליך עליה את כל החרדות שלי ואת כל הרגשות שלי לגבי התהליך שעובר על בתי מאז שהאנשים שאוהבים אותה גרים בשני בתים נפרדים.
אני מנסה להיות הכי אופטימי בקשר לזה, אבל זאת הייתה שנה עצובה. העבודה מהבית דווקא באה לי טוב – תדירות אימוני הכושר שלי עלתה מארבע לשש פעמים בשבוע, רק על זה אני אמור להגיד תודה – אבל ברוב מוחלט של הזמן זה כאילו שאני נמלט אל הזֶן של המאמץ הרוטיני כי זה יותר קל מלחשוב, מלהיות תודעתי. ומה שנכון לאימונים נכון שבעתיים להליכות: עם כלב צעיר וטיפש או עם כלבה זקנה ונרגנת, עם הבת שלי או עם האוזניות שלי, שנת הקורונה-במשמורת-משותפת הייתה שנת השיטוטים הגדולה. הלכתי מאות קילומטרים, מיעוטם כדי להתיש את בנציון ורובם כדי לסדר לי את הראש ואת הלב מהפרידה שאחרי הפרידה.
הכרתי אותה כשהייתי גרוש בקושי חצי שנה. היינו ביחד בקושי תשעה חודשים. אבל האפקט שלה על חיי – וביתר שאת האפקט של לפרק את זה למרות שעדיין אהבתי אותה, כי מכל מיני סיבות לא הייתה ליחסים האלה תקומה – היה ועודנו התמודדות שלפעמים מוחצת אותי.
עם כלב צעיר וטיפש או כלבה זקנה ונרגנת, עם הבת שלי או עם האוזניות שלי, שנת הקורונה במשמורת משותפת הייתה שנת השיטוטים הגדולה. הלכתי מאות קילומטרים, מיעוטם כדי להתיש את בנציון ורובם כדי לסדר לי את הראש ואת הלב מהפרידה שאחרי הפרידה
תראו, אני מסנגר כאן על הסידור של משמורת משותפת, ובעקיפין גם על הסידור של גירושים, גם כי אני באמת מאמין שבקורונה היה לנו – לנו הקולקטיבי, קהילת ההורות המשותפת, לרבות מי שמלכתחילה הביא כך ילדים לעולם – קל יותר מאשר לנשואים עם ילדים ואפילו לנשואים בלי ילדים. לראיה, תוך כדי כל השיט הזה הספקתי לכתוב רומן (אוקיי, כתב יד. נראה אם גם בהוצאות יחשבו שזה רומן; אעדכן). לראיה נוספת, כל הדברים שהנחתי שיקרו אחרי שאתגרש אכן קרו, ולמעשה לא נפסקו לרגע רק בגלל שפרצה איזו מגפה. רבאק, יצאתי לדייטים באמצע הסגר הראשון. הפרתי משמעותית יותר מהוראה אחת של משרד הבריאות עם ההיא מהסגר השני. אבל יש "אבל", והוא עצום ורב.
מול כל ההרפתקאות והחופש והברייקים האל-הוריים ישנה בדידות שלא הכרתי, שאני בטוח שהיה קשה לספוג גם בשנה כתיקונה, אבל המשקל שלה מורגש הרבה יותר כשאתה משוטט ברחובות שהתרוקנו כי מגפה. הרי זה נראה כמעט כמו דימוי ספרותי גס מדי לכך שאתה לבד, שלוש פעמים לבד: מהמשפחה שהייתה שלך, מהבת שעדיין יש לך אבל לא היום, ומהאהבה שחשבת שהיא הסוף-טוב-הכל-טוב של הסיפור וגילית שהיא בכלל הסדק הפעור שבאמצע. אני לא מכיר בדידות יותר מוחשית מזאת, ואם לסכם בכנות את השנה האחרונה, אז הכותרת שלה היא "לבדי". וזה לא באמת משהו שאפשר לסנגר עליו, גם אין בי שמץ של חרטה על הנסיבות שהביאו אותי לחוות את כל זה.
מישהי שאני סומך על דעתה יותר משאני סומך על דעתי אמרה לי שפרק הזמן המוערך להתאוששות מהפרידה הראשונה שאחרי הגירושים עומד על שנה. אני מקווה שזה נכון, כי נפרדנו בינואר ובכל יום אני עדיין מרגיש את האדוות של זה נשברות עליי. "שׁוּם אָדָם אֵינֶנּוּ אִי", כתב המשורר ג'ון דאן, ונימק ש"כָּל אָדָם הוּא פִּיסָּה מִן הַיַּבֶּשֶׁת, חֵלֶק מֵאֶרֶץ רַבָּה" (כך בתרגומו של רמי דיצני. יש גם אחרים, אני אוהב את שלו). זאת תפיסת עולם מקסימה, אבל קשה מאוד להאמין בה כשאתה גרוש וערירי זמנית ופרוד סופית מהאהבה שאחרי והולך ברחובות ריקים מרוב קורונה. כי אז אתה כבר לא פיסה משום דבר ולא חלק משום שלם, רק אי שהבדידות מכרסמת ממנו עוד חתיכה של קרקע מוצקה.