הסיפור המתוק שלפנינו הוא לא דבר שקורה כל יום, והוא מהסיפורים שגורמים לרבים להאמין ברוח האדם וגם בגורל. ליז סמית רצתה שני דברים מאז שהיתה קטנה: להיות אחות ואמא. היא אכן למדה והפכה לאחות, ובעקבות כך גם לאמא, אבל הדברים הללו ממש לא התרחשו בסדר ובאופן שדימיינה לעצמה.
"ההגדרה שלי למשפחה היתה תמיד ברורה," מספרת ליז. "אני אתחתן, אביא ילדים, תהיה לי משפחה כמו זו בה גדלתי." ליז סיימה אוניברסיטה בשנת 1996, והמשיכה ללמוד באוניברסיטת בוסטון ותוך עשור קטפה תארים רבים. כשהסתיימה לה מערכת יחסים ארוכה, החליטה ליז לשנות מסלול ולקחת עבודה כאחות ראשית בבית חולים לילדים. ליז התקרבה כבר לגיל 40, נהנתה להיות דודה ל-13 אחיינים, ורצתה ילדים, אבל לא הצליחה לקבל אישור רפואי לעבור טיפולי הפריה. "הדלת הזו נטרקה בפני ברגע, וזה היה יום לא פשוט בחיי."
באותו יום ממש נפתחה דלת אחרת: ליז פגשה את ג׳יזל. תינוקת שתשנה את חייה לנצח. ג׳יזל נולדה בשבוע ה-29 להריון של אמא שלה במשקל 500 גרם וסבלה מתסמונת בשם NAS, תוצאה לחשיפה לחומרים ממכרים בזמן ההריון. הפגה הרכה עברה גמילה מסמים, והתמודדה עם קשיים נוספים שנגרמו לה בעקבות הפגות. אחרי 3 חודשים בטיפול הנמרץ, בהם איש לא ביקר אותה או דרש בשלומה. ליז הופקדה כאחראית על ג׳יזל, ומיד נוצר ביניהן קשר מיוחד. "חזרתי לראות אותה שוב ושוב בכל יום," היא מספרת. "זה תמיד היה הפרס שלי בתוך יום קשה."
התינוקת היתה בשלב זה באחריות המדינה באופן רשמי לאחר שאיש לא תבע עליה בעלות, והוריה הביולוגיים היו שניהם מכורים לסמים ולא כשירים לטיפול בילד, ואף אחד לא ידע להבטיח שתתפתח קוגניטיבית באופן נורמלי. רק דבר אחד היה ברור: על מנת שיהיה לה סיכוי מוכרחה התינוקת לצאת מתחום בית החולים. ליז החליטה לקחת על עצמה את המשימה, ולאחר התייעצות עם קולגות, בני משפחה וחברים, לקחה את ג׳יזל לאומנה.
כשלקחה אותה, המטרה הסופית היתה להביא לאיחוד מוצלח של ג׳יזל והוריה הביולוגיים. ההורים היו אמורים לבקר אותה פעם בשבוע, בפיקוח עובדת סוציאלית. בהתחלה הגיעו ההורים מספר פעמים, אבל מהר מאוד פסקו הביקורים, וההורים ויתרו על הרצון לאיחוד באופן מוחלט וסופי. בשלב הזה הבינה ליז שמטרתה השתנתה ושבכוונתה לאמץ את ג׳יזל.
"היו לילות שהאכלתי אותה ועלתה בראשי המחשבה שהיא לא תהיה שלי יותר," נזכרת ליז. "הייתי צריכה לחשוב על זה, ולחטוף בחילה וסחרחורת, כדי להבין את עומק האהבה. אני לא מסוגלת לאהוב במידה. אני חייבת לתת לאהבה את כולי. ביום שהודיעו לי שהוריה ויתרו רשמית על האפשרות לקבל אותה, הייתי מאוד עצובה עבורם. הייתי מאושרת כי הרווחתי אותה, אבל חשבתי על האם הנלחמת בהתמכרות ומוותרת על בתה וכאב לי מאוד."
לפני כחצי שנה נחתם הסכם האימוץ באופן רשמי בבית המשפט, לשמחתם של כולם. "כשהשופט נכנס לחדר כולם נעמדו מתוך כבוד. ואז השופט אמר: היום אני עומד מתוך כבוד אלייך, ליז, כי מגיע לך כבוד מכל מי שבחדר הזה. יום לידה הוא נס, אבל אימוץ הוא גורל. גורל הוא זה שהביא את שתיכן יחד." ליז מספרת שרק כשהשופט קרא בקול את שם משפחתה החדש של ג׳יזל, וקרא לליז אמא, היא הרשתה לעצמה להאמין שחלומה התגשם.
כיום ליז בכלל לא זוכרת את החיים לפני ג׳יזל. "אני מביטה בה ואני כל כך מאושרת. אני לא מאמינה שאי פעם הייתי עצובה או בודדה," היא מספרת. "הרגעים הקטנים ביותר עושים אותי מאושרת." מצבה של ג׳יזל נותר סבוך, היא עדיין אוכל כמעט רק בעזרת צינורית הזנה, אבל מדובר בעניין שאמור להפתר בהמשך. "היא מתקדמת בצורה מדהימה. יש לנו עוד דרך ארוכה וזו התקדמות אישית, אבל אנחנו נגיע לשם בסוף."