"אל תסתכלו על המגבלה, אלא על האדם"

אלה, בת 28 מנשר, עובדת בשנים האחרונות בגן דבורה בעיר מגוריה, נשר. היא אובחנה על הרצף האוטיסטי בגיל 14, אך לדבריה, האבחנה מעולם לא הגדירה את שאיפותיה. מאז ילדותה אהבה ילדים, נהנתה לשחק איתם ולטפל בהם, וידעה כי תרצה לבנות את עתידה המקצועי בתחום החינוך.

העניין שלה בעולם הילדים לא הסתכם רק ברצון לעבוד איתם. במשך שנים היא עקבה אחר תוכניות העוסקות בהורות ובחינוך, קראה ולמדה על התפתחות ילדים, וניסתה להבין כיצד אפשר לסייע להם וליצור עבורם סביבה בטוחה ותומכת. כאשר חיפשה עבודה, היה לה חשוב למצוא מסגרת קרובה לביתה. כך הגיעה לגן דבורה. "כשהתקבלתי הרגשתי שסוף סוף מישהו נותן לי הזדמנות אמיתית", היא מספרת. "לא הסתכלו רק על האבחנה שלי, אלא על מי שאני ועל הרצון שלי לעבוד".

גן דבורה הוא גן פרטי בפיקוח משרד החינוך, שבו מתחנכים כ-60 ילדים בגילי ארבעה חודשים עד שלוש שנים. בגן פועל צוות גדול מהנדרש בתקן, והוא עובד בגישה מונטסורית. לדברי הנהלת הגן, שילובה של אלה לא נבע ממחסור בכוח אדם אלא מהאמונה ביכולותיה. "אלה לא התקבלה כפתרון או כברירת מחדל", אומרת המנהלת. "היא התקבלה בזכות מי שהיא ובזכות מה שהיא מביאה לילדים ולצוות".

לדברי אלה, כבר מהרגע הראשון הרגישה חלק מהצוות. לאורך השנים עבדה במסגרות שונות ואף ניסתה לעבוד בחנות בגדים, אך גילתה שהלב שלה נמצא במקום אחר. לאחר תקופה חזרה לעבוד עם ילדים. "אני אוהבת להיות שם בשבילם", היא אומרת. "לפעמים ילד מתקשה להיפרד מההורים בבוקר, ואני שמחה לעזור לו להירגע ולהתחיל את היום עם חיוך".

אחד הרגעים הזכורים לה במיוחד התרחש עם ילדה שבתחילת דרכה בגן כמעט שלא יצרה איתה קשר והעדיפה לפנות לגננת. באחד הבקרים, כאשר הילדה הגיעה לגן, ציפו כולם שהיא תרוץ אל הגננת. להפתעת הצוות, היא בחרה דווקא לגשת אל אלה. "זה היה רגע משמעותי בשבילי", היא מספרת. "הבנתי כמה הקשר בינינו התחזק". כיום אותה ילדה פונה אליה לעיתים כשהיא עצובה או זקוקה למישהו. "לפעמים היא אומרת לי: 'בא לי אותך'. בכל פעם מחדש זה מרגש אותי". גם הוריה של הילדה הבחינו בקשר שנוצר. אמה כתבה לאלה: "לפעמים קשה לה להיפרד ממני בבוקר, אבל כשאנחנו מגיעות לגן ואלה מקבלת אותה בחיוך, מיד עולה לה חיוך והיא רצה אליה לחיבוק".

עבור אלה, רגעים כאלה הם הסיבה שבגללה בחרה במקצוע. "הקשרים שנוצרים עם הילדים, האמון שנבנה לאורך הזמן והידיעה שהם מרגישים בטוחים ואהובים - אלה הדברים שהכי חשובים לי". העבודה אינה תמיד פשוטה, היא אומרת, אך הסביבה התומכת מאפשרת לה להצליח. "זה מקום שמרגיש כמו בית ומשפחה".

אלה מלווה במסגרת ליווי תעסוקתי המסייע לה בהתמודדות עם מצבים מורכבים ובתקשורת מול מקום העבודה בעת הצורך. בגן מסבירים כי הליווי מאפשר לה להשתלב בצורה מיטבית ולשמור על סביבת עבודה נעימה וברורה. "אוטיזם הוא חלק ממני, אבל הוא לא כל מי שאני. אנשים שומעים לפעמים את המילה 'אוטיסט' וחושבים מיד על מגבלות. אני מקווה שהסיפור שלי יזכיר להסתכל קודם על היכולות, על האישיות ועל האדם שמאחורי האבחנה. בסופו של דבר כולנו רוצים הזדמנות, שייכות ומקום שבו יאמינו בנו".

"היא חלק בלתי נפרד מהצוות"

מנהלת הגן מספרת כי אלה משולבת בכל תחומי הפעילות היומיומית. היא מקבלת את הילדים בבוקר, משתתפת בפעילויות החינוכיות, משחקת איתם ומסייעת בטיפול השוטף. "מבחינתנו היא אשת צוות לכל דבר ועניין", אומרת המנהלת. "עם הזמן למדנו להכיר את החוזקות שלה וגם את המקומות שבהם היא זקוקה לקצב עבודה שונה".

לדבריה, הגישה בגן מבוססת על התאמת תפקידים לכל איש צוות לפי יכולותיו. "אנחנו לא מתמקדות במה שקשה לה, אלא בונות את העבודה כך שכל אחת תוכל להביא לידי ביטוי את החוזקות שלה".

המנהלת מדגישה כי ההתאמות אינן מעידות על חוסר יכולת, אלא על הכרה בכך שלכל עובד יש כישורים שונים. "בדיוק כפי שאנחנו מחלקות משימות בין נשות צוות שונות, כך אנחנו מתאימות גם לאלה את סביבת העבודה שבה היא יכולה לפרוח".

"הילדים פשוט אוהבים אותה"

בצוות הגן מספרים כי אחד הדברים המרגשים ביותר הוא הקשר שנוצר בין אלה לילדים. "הילדים לא רואים בה עובדת עם אוטיזם", אומרת המנהלת. "מבחינתם היא פשוט אלה". לדבריה, יש ילדים ששואלים עליה מיד עם הגעתם בבוקר. אחרים מחפשים את קרבתה במהלך היום, מבקשים ממנה חיבוק או פונים אליה לעזרה. "אין כמעט יום שבו לא רואים ילד או ילדה שרוצים להיות לידה. היא מעניקה להם חום ואהבה, והם מחזירים לה אהבה".

אחד המקרים שהצוות זוכר במיוחד התרחש כאשר ילד נפל בחצר ונבהל. למרות ניסיונות ההרגעה, הוא המשיך לבכות. כשנשאל מה יעזור לו להרגיש טוב יותר, הוא ענה מיד: "אני רוצה את אלה". כאשר אלה הגיעה אליו, הוא נרגע במהירות והתכרבל בזרועותיה. "זה היה רגע קטן, אבל כזה שהמחיש עד כמה הילדים רואים בה דמות שמעניקה ביטחון", מספרת המנהלת.

במקרה אחר, ילדה הגיעה לגן עם פרח שקטפה בדרך. כשנשאלה למי הוא מיועד, אמרה: "לאלה". היא חיפשה אותה ברחבי הגן עד שמצאה אותה ונתנה לה את הפרח. "זה היה רגע שאמר הכול", מספרים בגן. "אף אחד לא ביקש ממנה לעשות את זה. היא פשוט רצתה לשמח אדם שהיא אוהבת".