אם אתם הורים לילד שנולד בשנים האחרונות, ודאי מצאתם את עצמכם לא פעם עורכים השוואות בין הילדות של היום לילדות של פעם, זאת אומרת, שלכם. אם גם אתם כבר דמיינתם קרב איתנים בין דורה החוקרת לקיפי בן קיפוד, בו קיפי משפד את דורה על קוציו החדים ואז מנחית אותה בקול חבטה במגרש הגרוטאות של מוישה אופניק, כנראה שאתם סובלים ממחלה קשה: נוסטלגיה.
הסובל ממחלת הנוסטלגיה יתגעגע לקול שריטות התקליט שליווה את שירי ילדותו, לחוסר אפשרות הבחירה בטלוויזיה, ולמשחקים החברתיים בחצר, שעבורם לא צריך היה לרכוש שום ציוד מיוחד. אותו נוסטלגי חסר תקנה, לרוב, לאחר שיתנער מהזכרון המתוק, יחזור להוריד אפליקציות בטלפון בעודו מזפזפ עבור בנו בין ערוץ הופ לניקלודיאון, ובכל זאת, תמיד תהיה לו פינה חמה בלב לאותם נכסי צאן ברזל שליוו את ילדותו. אספנו עבורכם רשימה כזאת, של דברים שרובם לא ממש עומדים במבחן הזמן, אך לנצח יהיו חרוטים בזיכרון הקולקטיבי, ובלב תמיד תהיה עבורם פינה חמה.
טלוויזיה: מהחתול שמיל ועד סרט ערבי
הטלוויזיה של פעם היתה עוולם אחר לגמרי. בניגוד לזאת של היום, השטוחה, המכילה בחובה מאות ערוצים ויודעת לנגן קבצים מדיסק און קי, הטלוויזיה של פעם היתה שמנה כמו אקווריום, היו לה כפתורים גדולים ומוחשיים, והיה לה רק ערוץ אחד. וחצי. ולפעמים עוד ערוץ לבנוני קופץ ששידר בעיקר סדרות ילדים נוצריות.
אז מה היה לנו שם? אחר הצהריים ראינו רחוב סומסום ופרפר נחמד, דובי דוברמן והחתול שמיל, הדבורה מאיה, הדרדסים, בלי סודות והופה היי, ובשבתות התייצבו כולם מול סרט ערבי. מי שהיה חולה זכה לצפות בסדרות בשחור לבן ובמיטב מטעמי הטלוויזיה הלימודית והחינוכית, וכמובן שהיתה גם 'זהו-זה', סדרת הקאלט בשידור חי שכולם חיכו לה בכליון עיניים ודיברו על שהתרחש בה במשך שבוע שלם אחר כך. 'זהו-זה' ליוותה את הילדים גם בחופשה הכפוייה של מלחמת המפרץ, והקלה על ההתמודדות עם האירועים המפחידים.
דבר נוסף שעיצב את ילדותם של ילדי ישראל, ללא יוצא מן הכלל, הן סדרות האנימציה ששודרו יום-יום בתקופת החופש הגדול. מרקו, עליזה בארץ הפלאות, דורותי ונילס הולגרסן הפכו לחברים טובים אליהם הצטרפו כל הילדים בשמחה להרפתקאות בנות חצי שעה, בהמשכים.
ומה יש היום? מה אין היום? בטלוויזיה של היום יש ערוץ לכל מצב רוח וגיל. יש ערוצים לתינוקות שרק נולדו, ואין ספור דמויות שמאחוריהן עומדת תעשיה שלמה של מוצרים נלווים. ואם בכל זאת אתם מרגישים שנפשו של הילד זקוקה לקצת עוזה ובץ, או שאתם מתגעגעים לקולה של אילנית, בפתיח של 'הקוסם מארץ עוץ' מזמר: "בוא נלך... לשם! וטוטו גם!" גם את התוכניות האלה תוכלו למצוא בערוץ הראשון, בערוץ 23 ובערוץ ג'וניור.
משחקים: אפשר שוב שבע דקות בגן עדן?
בעבר לילדי המדינה היה הרבה יותר זמן בידיים, ופחות מכשירים אלקטרוניים, והם נהגו לרדת למטה למשהו שקראו לו 'שכונה', על מנת לשחק בצוותא בכל מיני משחקים שלא נדרש לרכוש דבר על מנת להתחיל בהם. מקסימום, כדור.
אז מה היה לנו שם? היו גוגואים, גולות, חבל קפיצה, קלאס, גומי, אצבע שחורה, מחבואים, אחת-שתיים-שלוש דג מלוח, חמישים סוגים שונים של תופסת, וגם משחקי כדור סטנדרטיים יותר. בימות החורף, כשאי אפשר היה לצאת, נשארו הילדים בבית, הוציאו מהארון את משחקי הקופסא, והתיישבו על השטיח לטורניר משפחתי ארוך של מונופול, פאזל גדול, רביעיות, טריוויה או דוקים. כשהילדים הגיעו לגיל שאפשר להתחיל, נפתח בפניהם עולם חדש של משחקים: משחקי המסיבות. אינספור נשיקות ראשונות נחוו הודות ל"אמת או חובה", "נשיקה סטירה" או "שבע דקות בגן עדן".
ומה יש היום? אין כל מניעה לשחק בכלכ המשחקים שמוזכרים מעלה גם היום, ומדי פעם אופנת וינטג' משתלטת על הילדים, וגורמת להם לחזור לכמה שבועות לקלאס או לגומי הישן והטוב, אבל רוב המשחקים כיום מתרחשים במרחב הוירטואלי, שם ילדי אותה השכונה, ואפילו אותו הבניין, קובעים להפגיש את דמויותיהם המקוונות.
אוספים: זוכרים את דנה קרפדנה מחבורת הזבל?
כנראה מתוך פוסט-טראומה, ומתוקף היותם דור שני לתקופת הצנע וממלחמת העולם, היו ילידי שנות השבעים והשמונים אספנים כפייתיים. מה הם לא אספו? מצדפים דרך קלפים ועד מפיות מכל העולם, לכל ילד היו כמה אוספים שונים, שהתחלפו כל הזמן, ובחלק מהאוספים היה גם סחר בין הילדים.
אז מה היה לנו שם? היו בולים, מטבעות, גלויות, מכתביות, קלפים ומדבקות שהתחלפו כל עונה, (חבורת הזבל, זמרי פופ, כוכבי כדורגל), בקבוקים עם חול צבעוני, מחזיקי מפתחות, צעצועים מביצי הפתעה, ועוד. היו גם תחביבים אחרים, כמו מציאת חבר-לעט דרך מדור מיוחד ב'מעריב לנוער' וניהול תכתובת ענפה, מקרמה, גובלן, הכנת צמידים מחוטי רקמה, הרכבת דגמי מטוסים, ועוד.
ומה יש היום? גם היום יש אוספים, אבל כבר שנים רבות שמדובר במוצרי צריכה יקרים שההורים צריכים לרכוש לילדיהם. חוץ מזה, הילדים של היום אוספים, בעיקר, אפליקציות.
אוכל: כי בשבילו זה דני
בכור ההיתוך הישראלי, אוכל הוא דבר שמשתנה בין מטבח למטבח, וריבוי תרבויות הוביל לילדות מגוונת מהבחינה הזאת. המוצרים שיצאו לשוק בתקופה ההיא, הם אלה שהשאירו חותם על החיך הקולקטיבי.
אז מה היה לנו שם? הקולינריה המקומית התחילה להתפתח, וילדי תחילת שנות השמונים זכו לפגוש את הנקניקיה בעלת המבטא האמריקני, מיס לוסי, את התפוצ'יפס, את השניצל הצמחי של טבעול, ועוד המון הפתעות מתועשות מלאות חומרים משמרים וניחוח חו"לי מפתה. זיפ, האבקה המתוקה, היה משקה לגיטימי שנראה בכל בית, ודני שוקולד היה אז כוכב גדול, לעטיפה שלו היו מצורפות תמיד מדבקות שכל ילד, למורת רוחם של הוריו, נהנה להצמיד לדלת המקרר או לקרש המיטה. הדבק היה עקשן, ואותן מדבקות ליוו את הילדים עד שיצאו מהבית, או עד שהוחלף הריהוט.
ומה יש היום? היום יש הכל מהכל. ייבוא ישיר של כל מוצר מכל מקום בגלובוס, ואינספור מוצרים כחול-לבן ברמת בוטיק בינלאומית. היום, לעומת פעם, יש לא מעט ילדים שבגיל שלוש כבר יודעים להגיד סשימי, רביולי ואנטרקוט בלי להתבלבל.
בגדים: חולצות תהילה וכתפיים מרופדות
שנות השבעים והשמונים היו שנים מאוד עמוסות וזכירות מבחינה אופנתית, והבגדים שנלבשו בהן מציפים כיום את חנויות היד השניה, ונמכרות במחירים מופקעים. אם רק היה להורינו את השכל לשמור את הבגדים.
אז מה היה לנו שם? חולצות עם הדפסים של סדרות טלוויזיה ישנות, טי-שירטים גזורים לפראנזים בשרוולים ובבטן, אה-לה-'תהילה', חותלות, צבעים זרחניים והרבה כתפיים מרופדות. ובואו לא נתחיל לדבר על התסרוקות.
ומה יש היום? הילדים, ובעיקר הילדות של היום, מתלבשים כמו הוריהם, אבל בקטן. ילדות בנות שמונה בחולצות בטן ומכנסונים קצרצרים עם ליפ גלוס ותכשיטים אינן משהו שהיה אז מקובל במיוחד.
מוזיקה: פסטי, פסטי, פסטיבל ותקליטים כמובן
לשירי ילדים יש חלק חשוב מאוד בילדות, וישראל, בעיקר בתקופה ההיא, היתה מקום פורה במיוחד בתחום המוזיקלי. לכל ילד שמכבד את עצמו היה אוסף תקליטים משובח עם עטיפות גדולות ומבריקות, כאלה שאפשר להחזיק בשתי ידיים ולהתעמק בפרטים שעליהן בזמן שמקשיבים, וכולם שמעו בבוקר יום שבת את 'מקהלה עליזה' ברדיו, בתקווה שיוקדש להם שיר.
אז מה היה לנו שם: היו פסטיבלי שירי ילדים שהולידו המון מהקלאסיקות שילדינו מזמזמים עד היום, היו 'מאה שירים ראשונים', 'הכבש השישה עשר', 'זרעים של מסטיק', 'טיול לארץ התווים', 'פיץ העכבר', ציפי שביט, אריק איינשטיין, חוה אלברשטיין ועוד אמנים מוערכים הוציאו תקליטים במיוחד לילדים, והיו לא מעט תקליטים בהם אנשים ידועים סיפרו את מיטב ספרי התקופה, כמו שמוליקיפוד ומיץ פטל.
ומה יש היום? כפי שספרים טובים באמת ממשיכים להתקיים, חוצים דורות ואופנות, כך גם מוזיקה. הדבר היחידי שנשמע כיום מעט אנכרוניסטי ביצירת המופת 'הכבש השישה עשר' היא השורה: "עכשיו תקחו את התקליט ותהפכו לצד שני".