אבא שלי יודע לומר אם חמסין מתקרב, או אם הולך פתאום לרדת גשם. תמיד לפני שהעונות מתחלפות, הרסיסים שנותרו לו בגוף ממלחמת ששת הימים מתחילים לכאוב, מזכירים שהם שם.
הוא מתיישב מולי, מוציא מהתיק שלו כמה תמונות בשחור לבן ואת המחברת שבה הכל כתוב, כל הסיפור כולו, זה שהתחיל באביב של 1958. הם היו בדרך למארב על גבול עזה, חבורה של צנחנים צעירים. מאחורה במשאית הצבאית המתנדנדת, ישב מולו חייל ששיחק בעוזי שלו, הכניס מחסנית והוציא, הכניס והוציא. ושוב פעם. "מה אתה עושה?", שאל אותו אבא שלי, "תיזהר, הנשק מכוון אליי". ואז ההוא לחץ בטעות על ההדק ופלט על אבא שלי צרור של חמישה כדורים. אחד פילח את יד שמאל, שני נכנס בחזה ויצא מהגב, שניים הלכו אל הבטן והאחרון אל הריאה. דם התחיל לצבוע את רצפת המשאית שעצרה בחריקת בלמים, מישהו צעק שחייבים תחבושות.
"אני זוכר שהסתכלתי עליו ושאלתי אותו למה? למה הרגת אותי?". מהמשאית העבירו אותו לאמבולנס. בנסיעה ההיא היה רגע שהוא לא ישכח אף פעם: "הסתכלתי מהחלון בדרך לבית החולים, השמש בדיוק שקעה מעל עזה, ואמרתי לעצמי שלא הספקתי בכלל לחיות. ושזהו, שזאת השקיעה האחרונה שאראה בחיי".
בתל השומר ייצבו את מצבו. כשהתעורר היה בחדר פצוע נוסף, הוא היה מבוגר מאבא שלי בכמה שנים טובות. "תגיד", הוא אמר לאבי, "אתה לא מתבייש? אתה צנחן צעיר שרק ירו בו כמה כדורים וישר אתה חושב שאתה הולך למות? מה זה? שמעתי אותך צועק שלא הספקת כלום בחיים, איך אתה מעז לדבר ככה?". את אבא שלי הציפה בושה גדולה, והאיש המשיך: "במלחמת השחרור, נפצעתי בקרב בלטרון. זאת הייתה פציעה מאוד קשה, כל הבטן שלי נפתחה. זחלתי ותפסתי מחסה מתחת לסלע ושם המתנתי. ידעתי שהחברים יבואו לחפש אותי. ואחרי יומיים הם באמת הגיעו. הייתי במצב קשה, הזבובים לא הניחו לי, הכאבים היו בלתי נסבלים, אבל ידעתי שאפשר לסמוך עליהם, שהם יבואו. הם חזרו להציל אותי. מדי פעם אני בא לכאן לטיפול בזיהום שחוזר אצלי מאז כל כמה חודשים. המצב שלי היה הרבה יותר גרוע ואני אופטימי, אז איך אתה מעז להחליט שאתה כבר מת? איך אתה מעז להיפרד מהעולם?".
השיחה עם האיש מלטרון טלטלה את עולמו של אבי. בשלב ההוא, הוא לא ידע עד כמה. הוא רק הבין אז שלא מתים כל כך מהר.
העלים זה אנחנו
אחרי השיקום הוא חזר לצנחנים, חזר להיות לוחם מן המניין. יעברו עוד 9 שנים עד שיגייסו אותו למילואים ערב מלחמת ששת הימים. הוא היה אז כבר אבא עם שני ילדים, אחיי הגדולים, הוא נפרד מהם ומאמא שלי ויצא למלחמה. "הייתה תקופת המתנה של כמה שבועות לפני שפרצה המלחמה, והתאמנו. הייתי מפקד חוליה. באחד האימונים עצרנו מתחת לעץ, ואני זוכר שאמרתי לחיילים שלי 'תסתכלו על העץ הזה, רואים כמה עלים יש לו? העלים זה אנחנו, והעץ זה המדינה. וגם אם יפלו כמה עלים, העץ ימשיך לחיות'".
שלושה ימים אחר כך הם הוסקו לעורף של מתחם אום כתף בסיני. מישהו התבלבל בניווט ובמקום שילכו שעה בחולות הלכו ארבע שעות, עד שהפתיעו את המצרים והסתערו עליהם מאחור. השעה הייתה בערך חצות. "ואז פתחנו באש על שיירה של משאיות. מה שלא ידענו זה שהם מלאות בתחמושת. בזו אחר זו הן החלו להתפוצץ. פגזים עפו לכל עבר, חבר בחוליה שלי, בחור צעיר מקיבוץ חפציבה נהרג ממש לידי. כמה דקות אחר כך הרגשתי כאב שמפלח את הישבן שלי, והבנתי שנפצעתי. היה חושך והכל מסביב בער, זה היה מחזה סוריאליסטי. ניסיתי לקום ולא הצלחתי, לא הצלחתי להזיז את הרגליים. שלחתי יד לאחור, והרגשתי שהדם נוזל, ממש כמו אז במשאית. נשכבתי על החול, כדורים שרקו מעליי, הייתי לבד. אבל הפעם, ידעתי שהחברים יבואו. בדיוק כמו שהפצוע ההוא מלטרון ידע".
אחרי שעה ארוכה, הגיעו שני חברים. "הנה אתה. באנו לחפש אותך", אמרו. אבא שלי נשען על שניהם ויחד הם הובילו אותו לנקודת איסוף הפצועים. "זכרנו את הסיפור שלך מבית החולים, ובאנו למצוא אותך", אמרו החברים. אבי שכב שם אחרי שנחבש והמתין למסוקים שיפנו את הפצועים לבית החולים. לידו שכב צנחן צעיר שדימם מהרגל ללא הפסקה. "אני לא יכול לשכוח אותו", הוא מספר לי ועיניו מתכווצות, "הוא הביט בי ואמר 'אני סטודנט, בן 21, לא הספקתי כלום, אני רוצה לחיות'. הרופא שם ניסה לעשות ככל יכולתו אבל לא הצליח לעצור את הדימום. רק כשעלה השחר נחתו מסוקי הפינוי, בשביל הסטודנט ההוא זה כבר היה מאוחר מדי".
שלושה חודשים שכב אבא שלי בבית חולים, זאת הייתה האופוריה שלו ממלחמת ששת הימים. 9 שנים אחר כך אני נולדתי.
ביום שני שוב תפלח הצפירה המעיקה את הארץ, ואבא שלי בטח יעמוד הכי זקוף שהוא יכול וייזכר בעלים של העץ שנשרו ונשארו בחולות של סיני. ואני מנסה לחשוב מה היה קורה אם לא היה פוגש בבית החולים את האיש ההוא מלטרון, זה שהחדיר בליבו את האמונה שהחברים יבואו. אבא שלי הוא זה שלימד אותי לספר סיפורים, וכששאלתי אותו "מה למדת מהפציעות ההן?", הוא ענה "שלמילים יש כח לרפא וכח להציל חיים". ואז הוא מציץ בתמונה בשחור לבן של הצנחן ההוא שהיה לפני הרבה שנים, ומוסיף שלפי הרסיסים בישבן שלו מזג האוויר יהיה נוח ביום הזכרון הזה. ללא שינוי ניכר.