בלילה האחרון שלנו באמריקה הלכתי לישון מאוד מאוחר. שעות ארוכות בילינו בניסיונות לסגור את המזוודות שכרעו תחת נטל הבגדים והזיכרונות של ששת החודשים שהיינו כאן. לא משנה, אגב, כמה זמן מראש תתחילו במלאכת האריזה, זה תמיד ייגרר אל תוך הלילה. וחוץ מזה, תמיד תגלו ברגע האחרון ששכחתם לקנות משהו לדודה, זאת שהביאה לך מפלורידה לפני 12 שנה חולצה של GAP (שלא הייתה במידה שלך, אבל אמרת לה שזה פריט הלבוש הכי יפה שאי פעם קיבלת), וברור שהיא מנהלת יומן מדוקדק ומצפה שתביא חזרה.
החלום האמריקאי בועט
בערימה למיון הונחו פריטים שלא ברור אם תהיה להם זכות קיום בארץ, כמו צעיף הצמר שסביר שישכב בארון ויפציע אולי כשיירד שלג בתל אביב. התלבטתי האם להשאיר אותו בגלות, ובסוף החלטתי לעטוף איתו את תמונת המחזור הממוסגרת מטקס הסיום של תכנית הלימודים שלי באוניברסיטת מישיגן. הבטתי בתמונה, אנשים שהיו עד לא מזמן זרים מוחלטים, הם היום חברים לחיים. ג'סטין כבר חזר לניו יורק, קייט בלונדון, ג'ואן נשארה לגור בדטרויט ולי יש אוקיינוס וחצי בדרך הביתה.
דרך העיניים שלהם גיליתי את המדינה הזאת, שתושביה מכורים לספורט, אבל בעיקר לספורט בטלוויזיה. מדינה שבניה נשלחים להילחם עבורה בקצה השני של העולם, ואף אחד מאלו שנשארו כאן לא יכול לנקוב בשמו של חלל אמריקאי אחד שנהרג אי שם באפגניסטן או עירק. הכרתי מדינה שיש בה חיים נורמליים ולא לחוצים, שלא צריך להיות עשיר בה בשביל לקנות רכב או דירה, ושמרבית תושביה סבלניים. מדינה שאתה לא מרגיש שכולם בה מנסים כל הזמן לסבן אותך ואתה בדרך כלל לא מרגיש בה פראייר. כשחושבים על זה, המילה הזאת 'פראייר' לא ממש קיימת באנגלית.
ראיתי לא מעט ממה שיש למדינה העצומה הזאת להציע, מהחורף האינסופי של מישיגן דרך היופי של שיקגו, השממה של נברסקה והפקקים של לוס אנג'לס. הבנתי למה אנשים אומרים שאפשר להגשים כאן את החלום האמריקאי, ואיך המדינה הזאת אוהבת אנשים מוכשרים ויזמים. ופגשתי גם לא מעט אנשים שכביכול מגשימים את החלום שלהם כאן, אבל ליבם נמצא הרחק במזרח התיכון.
כשאתה מטייל כתייר אתה סופג בעיקר נופים ואווירה, כשאתה חי במקום תקופה אתה לאט לאט מסיר את השכבות ומקבל הצצה פנימה. אני מרגיש שהצלחתי להבין משהו על אמריקה, להכיר אותה, את שפתה, אמונותיה, את דרך החיים שלה את חולשותיה ואת עוצמתה.
אני זוכר שחבר התקשר ואמר בחיוך ישראלי: "איזה מפגרים האמריקאים האלה, אה?". אז זהו, שהם לא ממש מפגרים. יש כמובן מפגרים, כמו בכל מדינה, אבל יש גם מבריקים, ופגשתי לא מעט כאלה. יש כאן טלוויזיה איומה ויש כאן גם את הטלוויזיה הכי טובה בעולם. אמריקה פשוט גדולה יותר. מה שאומר שיש בה יותר מהכל. השהות והחיים כאן לימדו אותי להסתכל עלינו קצת אחרת, קצת יותר בצניעות, להבין שלפעמים הסיפור הוא הרבה יותר גדול. נכון, יש שתי גדות לירדן אבל אלו של נהר הקולורדו רחבות יותר.
עדיין מוחאים כפיים בנחיתה?
באחת בלילה נכנסה הבת שלי עלמה לחדר. היא הביטה במזוודות המסודרות בפינה ושאלה: "אבא, באמת חוזרים לישראל?", הנהנתי, "אני ממש מתרגשת. ו...קצת קשה לי להירדם". היא נתנה לי חיבוק, חייכה חיוך רחב, הסתובבה ועשתה את דרכה חזרה למיטה שלה. ואז עצרה והוסיפה: "גוד נייט דדי". מעניין האם האנגלית שלמדה כאן תישאר ומתי אפסיק להיות 'דדי' ואחזור להיות 'אבא'.
כשנכנסתי אני סוף סוף למיטה תכננתי לנסות ולסכם את כל התקופה הזאת בראש, אבל במקום זה פשוט שקעתי בשינה עמוקה.
בבוקר צחצחתי שיניים בעצלתיים ובת זוגי גערה בי שהיא צריכה שאסיים כבר כדי שתוכל לארוז את תיק הרחצה, המכונה גם 'קודש הקודשים'. בדקתי חמש פעמים שהדרכונים עלינו ובדרך מצאתי גם את תעודת הסטודנט האמריקאית שלי. כתוב שם שהיא בתוקף עד 2018, אבל איך אומרים 'אז כתוב'. בינינו, גם נהג האוטובוס שנתן לי פעם הנחה אחרי שהצגתי אותה הסתכל עליי במבט שאמר 'זייפת תעודה, אה? מאוד בוגר מצידך'.
בדרך לשדה התעופה עצרנו לקפה. בימים כאלה כל אירוע שגרתי ושולי מקבל פתאום פרשנות סימבולית, רבת משמעות כביכול. וכך הפך הקפה ל"כוס הקפה האחרונה בסטארבקס", אפשר לחשוב. הקפה בישראל הרבה יותר מוצלח.
המאבטח בכניסה לטרמינל חייך אל הילדות באופן קצת מוגזם, כנראה שהבין לפי כמות המזוודות שמדובר בפרידה. אחר כך היה צ'ק אין ארוך במיוחד, ביקורת דרכונים, המראה, החלפת חיתול בשירותים של מטוס, אוכל של מטוסים, עוד החלפת חיתול, ניסיון להרדים ילדה אחת, עוד אוכל של מטוסים, ניסיון להרדים גם את השנייה, קפה של מטוסים וילדה בוכה, אבל ילדה של מישהו אחר. שתבכה. מפונקת.
בניגוד להרגלי לא ממש הצלחתי להירדם, אז צפיתי בסרטים בינוניים. ובדיוק כשכבר שקעתי בתנומה עמוקה פתח הקברניט את המיקרופון, השתעל בחשיבות מוגזמת והודיע במבטא בריטי די כבד: "התחלנו בהנמכה לכיוון תל אביב". עלמה חייכה בהתרגשות, עיניה ברקו למשמע שמה של העיר העברית הראשונה. "חוזרים לישראל!", היא הודיעה לכלבלב הצעצוע שלה ואז חיבקה אותו. אני הבטתי בבת הזוג שלי וידענו שהחוויה הזאת הסתיימה. חצי השנה המופלאה הזאת מאחורינו.
הצצתי מהחלון, מלמעלה נראית ישראל כמו מדבר. נזכרתי איך נראתה דטרויט לפני שישה חודשים מלמעלה, משטח שלג לבן ואינסופי. אולי מדבר זה סבבה.
כשהגלגלים נגעו בקרקע הנוסעים שלידינו מחאו כפיים, וגם עלמה הצטרפה. נחתי בחצי השנה האחרונה בלא מעט שדות תעופה, רק אצלנו מוחאים כפיים ככה, רגע לפני שמנסים לעקוף אותך בתור להחתמת הדרכונים.
חיכינו לתיקים שלנו ועלמה הודיעה שאם לא שמתי לב, כולם כאן מסביב מדברים עברית. העמסנו את הכל על העגלות ויצאנו.
עשינו חיים, עשינו דברים, ראינו קצת צבעים אחרים.
באנו הביתה.
>> לעמוד הפייסבוק "להיות הורים טובים" עשיתם לייק?