אני נכנס אל הבית שלה בקצה הצפוני של הקיבוץ, הבית שנושק לשדות שפעם, כשהייתי ילד, גידלו בהם כותנה. סבתא שלי יושבת על הכורסה הקבועה שלה בסלון הצנוע, שהיה נראה לי בילדות רחב ידיים. אני מנשק אותה ומזכיר לה מי אני. ספק אם היא באמת יודעת.
הבנות שלי נכנסות אחרי בחשש, אני רואה איך הן בוחנות את הבית הזה, שלי מרגיש כל כך מוכר, ואז מביטות במקל ההליכה שהאישה לבנת השיער רכונה עליו באצילות. עלמה בוחרת את הפינה הרחוקה של הספה וצופה מרחוק, אריאל, רק בת שנתיים, מתקרבת ראשונה ואז מתיישבת ליד סבתא בת שבע. 100 שנים מפרידות ביניהן. מאה שנים בדיוק.
המילים כבר לא יוצאות
היא בת 102 סבתא שלי. זה גיל שאי אפשר בכלל לתפוס אותו, מאה ושתיים. היא נולדה ב-1910, באותה השנה בה נולדו אלתרמן, אמא תרזה והרב אילישיב. ברשימת השמות של המפורסמים שנולדו בשנה הזאת בוויקיפדיה, לכולם סוגריים אחרי התיאור, לציון שנת הפרידה שלהם מהעולם (חוץ מלחתן פרס נובל לכלכלה אחד). סבתא שלי, עדיין כאן, וגם קצת לא כאן. היא מחייכת שהיא רואה את עלמה ואריאל, אני רואה שהיא מנסה לומר משהו אבל המילים כבר לא יוצאות. עורה כמעט שקוף, שיערה משוך לאחור, מסורק על ידי אישה מארץ אחרת. היא ממלמלת משהו בשפה שאינני מבין, אבל אני מבחין איך קמטיה מתרככים וגופה מזדקף לרגע.
מקירות ביתה ניבטים כולנו, כל בני המשפחה. הנה סבא שלמה ז"ל, הנה הדודים שלי והאחים שלי והנה ההורים שלי קצת אחרי שהתחתנו, מחזיקים ידיים בין ים השיבולים שמסביב. במרכז הקיר תמונה של אחותי בנעלי בית מעל שלולית חורף, ומתחתיה אני בסיום קורס קצינים. והנה אני שוב כמה שנים קודם, עם פוני בלונדיני וחיוך של ילד שלא רצה לעזוב את הקיבוץ הזה, שעכשיו רק סבתא נותרה בו מכל המשפחה. צפוף על הקירות האלה, נכדים ונינים, שחור לבן שהפך לצבע, החיים שלנו. וסבתא יושבת בשקט, כבר כמעט ולא מוציאה מילה, רק עיניה בורקות מידי פעם למראה הנינות שלה, ואז שוב נודדות למקום אחר.
"היא לא ישנה כבר שני לילות", מספרת לי מריה המטפלת, "ככה זה בגיל הזה". אני מביט בעיניה ורואה איך היא בוהה בבנות שלי, בלי לומר מילה. "רק תהיה בנאדם", היא אמרה לי פעם, קצת אחרי שעזבנו את המשק, "רק תהיה בנאדם. זה הכי חשוב".
על מדפי הספרים הצפופים מונחים כתבי חייה: ספר הפלמ"ח, תולדות תנועת הפועלים, תולדות ההגנה. אנשים גדלים היום על "אבא עשיר, אבא עני", פעם זה היה הרבה פחות חשוב. כשהייתי בא לבקר אותה היא הייתה שקועה כל פעם בספר אחר, גומעת אותם בזה אחר זה. גם זה נגמר כשכבדו עיניה. האישה החזקה הזאת, שבנתה את הארץ הזאת, שראתה את כולם לפני שראתה את עצמה, נכנסת עכשיו למיטתה עם עזרה. שתיקתה מכאיבה לי, אני כל כך רוצה שתספר משהו, אבל הקול כבר לא יוצא, ואולי מחשבותיה נודדות למקומות אחרים, לשנים אחרות.
לפני שנגזרה עליה השתיקה הזאת נהגה לדבר על הבדידות שבזקנה, תוך כדי שנפרדה לאט לאט מכל חבריה שהלכו לעולמם, כל אחד בתורו, שורה ארוכה ארוכה. אני מביט בתמונה ישנה שלה מימי הקמת הקיבוץ, שהיה מפעל חייה, מהימים שלפני ההפרטה והפירוק. הייתה תקופה שקצת זלזלתי בדור ההוא שבחר בחלום הקיבוצי שקרס, כשהתבגרתי הבנתי שאני מקנא בהם כי היה להם רעיון לחיות בשבילו. לרובנו אין כזה.
קצת נעורים
היא נשענת לפנים וראשה נשמט לרגע. מריה, הקדושה הסיעודית שלה, מרימה אותה, מקלה את הכאב. לפעמים אני חושב לעצמי שיכול להיות שהיא זאת שמחזיקה אותה בחיים, שהיא חיה קצת למענה. כל כך הרבה סיפורים מופלאים שמעתי על סבתא שלי ועכשיו, אולי בגלל שעלמה ואריאל כאן בחדר, אני נזכר איך הייתה מגיעה כמעט כל לילה ופורסת מזרון לצד המיטה של אמא שלי בחדר הילדים המשותף בקיבוץ. נכון, הייתה אמנם לינה משותפת, אבל "הבת שלי", היא אמרה לכולם, "יותר חשובה מההחלטות של החברים".
אנחנו מתקבצים לתמונה משותפת. אריאל מתיישבת עליה וסבתא שלי מחבקת אותה, מצמידה אליה את הנעורים. עכשיו גם עלמה מצטרפת, בחשש מסוים, אבל היא כאן. רק בשביל הרגע הזה היה שווה לבוא.
בסוף השנה סבתא בת שבע שלי תהיה בת 103. זה יוצא רק שבע עשרה שנים לפני ה-120 הזה, שכולנו כביכול מייחלים לו. כביכול. בינתיים האישה מהארץ האחרת מכסה אותה בעדינות, והיא שוקעת בשינה עמוקה.
>> לעמוד הפייסבוק "להיות הורים טובים" עשיתם לייק?