בייבי, קחי את הזמן שלך

סיוטים ממלחמת עזה

אני זוכר בדיוק מתי החלטתי שהסיוטים האלה לא יחזרו על עצמם. זה קרה במלחמה האחרונה. ביליתי אותה בחדרון קטן שצופה על נהר הירדן. תפקידי העיקרי היה להעביר הודעות בקשר וללחוץ במקרה הצורך על כפתור אחד, אדום וגורלי. ליד ישבה באופן קבוע חיילת בשירות סדיר, שבעצם עשתה את כל העבודה.

משועמם, ניסיתי לשכנע אותה להשתמט מהמשך השירות הצבאי שלה. אם אני לא מסוגל להפסיק לבוא למילואים, אולי היא תגשים את החלום עבורי. אבל היא הודיעה לי בפטריוטיות נלהבת ש"להפך. אני מקנאה בחבר'ה שלי שנכנסים עכשיו לעזה. זו חוויה מעצבת מדהימה". כשתהיתי אם היא מודעת לעובדה שלא מדובר במשחק ואנשים נהרגים באמת היא הביטה בי בחוסר הבנה.

לא הייתה ברירה. עברתי לאופציה ב': שיחת הסלבריטאים. מצויד בידע חסר ובמידע לא מאושר אני נוהג להרשים אנשים שלא זכו להיות חלק מתעשיית השמועות של הברנז'ה בפיסות רכילות מפתיעות, שמיד הופכות אותי לאוטוריטה בעיניהם. זה עבד. בעיניים פעורות האזינה לי החיילת מספר על סודו הגלוי של המשורר הידוע, על התשוקות האסורות של הקומיקאי העממי ועל החיים האחרים שמנהל הזמר שכבש אצטדיונים.