אבות של שבת בבוקר

בימי שישי אני מכריז מלחמה על הגברים בשכונה. הכל בגלל המשחק. היו ימים בהם כניסת השבת הוקדשה לשינה מתוקה, בלי הפרעות. אולם אחרי הלידה נותרה המילה שינה זיכרון רחוק, ואני וזוגתי התחלנו לשים לב לפסקול של כניסת השבת: גברים בני 40 פלוס שבמקום לבלות עם הילדים שלהם הולכים לשחק כדורגל במגרש הסמוך.

לא מדובר בבעיטות נינוחות לשער מלוות בהתנשפויות של מי שכבר לא מוזמן למילואים. מדובר בצרחות מכל הלב – "תבעט, נו, תבעט כבר לשער, יא בן זונה" ו-"אתה אפס, בגללך הפסדנו" הן דוגמאות עדינות במיוחד. אין לי בעיה עם אנשים שפעם בשבוע מורידים את החליפות שלהם ומטפסים בחזרה על העצים. חשוב שיהיו כמה גברים מסוקסים, אמיתיים, כדי שנוכל לבחור רמטכ"ל מביניהם. אבל כשהם מטפסים על הקירות ונכנסים אלי הביתה דרך החלון, שם נגמרת לי הסבלנות.

המתקפה שלי ברורה ונטולת פשרות. אני לובש את המנשא, מניח בו את בתי המנומנמת ויוצא לסיבוב ברחוב. אחרי הליכת חימום קצרה אני צובר מספיק כוח ועובר בפעם הראשונה ליד המגרש. עשרה אנשים משחקים בכדור, ועוד שבעה עומדים בצד וחובטים אחד בשני מילולית. רק אחרי כמה דקות הם שמים לב שתינוקת צמודה לי לבטן, עטופה בבד שצבעו ורוד באופן שאינו משתמע לשני פנים.

איך בוחרים מנשא? מיכל אמדורסקי מייעצת מיכל אמדורסקי תסביר לכם

איך בוחרים מנשא? מיכל אמדורסקי מייעצת

שתיקה נופלת על השכונה

על הפנים המיוזעים של הגברים במגרש אני מזהה עוויתות של בהלה וגועל. "הבן שלי לא יהיה כזה", הם אומרים לעצמם בתקווה. "איזה מן אבא הולך עם צבע כזה?". בשביעות רצון פראית אני מתחיל לשיר לבתי הישנה ומנופף בבד הוורוד. אבל היא, תמיד החכמה מבינינו, ממשיכה לישון.

אני רואה את החבורה תוהים אם לא כדאי שייצאו וירביצו בי תורת גבריות אמיתית. או שלפחות ישכנעו אותי ללבוש מנשא תינוק של אב אמיתי. אבל הסיכוי לכך קלוש. גבר אמיתי לא מכה גבר אחר עם תינוקת. הוא מחכה שהתינוקת לפחות תהיה בעגלה.

תחושת עליונות מוצדקת

בימי שבת אני מסתכסך עם הגברים האחרים של השכונה. מדי שבת בבוקר הם מעלימים את חבורות האימהות והמטפלות שמאכלסות את הגינה הסמוכה לביתנו. מצוידים בחיוכים אינסופיים ובעזרים שישעשעו את ילדיהם הם מסתערים על הגינה. השיטה: להגיע בצהלה גדולה ואז לשחרר את הילדים לפעילות שלא תדרוש מהאבות יחס מורכב מדי. רק קריאות ספורות של "יופי" או " איך עשית את זה? לכי לשם ותראי לי שוב".

זוגתי, תמיד אנושית ממני, טוענת שמדובר בקורבנות. "תראה לי מישהו אחד שיכול גם לעבוד שעות נורמליות שמאפשרות לו לראות את הילדים וגם להתקדם בעבודה?", היא טוענת בחום. "הרי כל הזמן דורשים מהם עוד ועוד שעות. והרי לאישה שלהם בטח עושים רגשות אשם אם היא רק חושבת על חזרה מוקדמת לעבודה. הם מקריבים את ההורות שלהם בשביל שלילדים יהיה מה לאכול".

תמימה, אני חושב לעצמי במהלך הטיול של שבת בבוקר. במקום קורבנות של הקפיטליזם החזירי אני רואה חבורה של אבות שעושים לעצמם חיים קלים. "תראי אותם", אני אומר לבתי, בלי להסתיר את הזלזול. "אני חותם לך שהם נשארים עוד שעה בעבודה סתם כדי לקשקש עם החבר'ה. הכל כדי שהם יגיעו הביתה בדיוק בזמן לרחוץ את הילדים ולהשכיב אותם לישון.

בצד של הסבתא

"אפשר לראות על המצח שלהם את השיחה שהייתה בבית אתמול בערב. האישה צועקת: 'אני לא יכולה יותר. תיקח אותם קצת. אני משתגעת!' אז הם, כדי להציל את הסידור הנוח שהם חיים בו ממהרים לציית. הופ, יוצאים לטיול קצר בשבת בבוקר. הילדים משחקים שעתיים, אולי אפילו שלוש, והמחויבות נגמרה. אלה אבות? בדיחה, זה מה שזה. אני מרחם על כל הילדים בגינה הזאת".

אפשר להגיד הרבה דברים על הבת שלי, אבל היא מקשיבה בדריכות לכל מילה שאני אומר. כמוה גם האבות והילדים שעומדים לידי ויודעים בדיוק מה אני חושב עליהם. תחושת העליונות המוסרית מבטלת את האופציה של המבוכה. אני מישיר אליהם מבט ושואל: "כן, יש בעיה?". מבולבלים, הם תוהים אם לא כדאי שירביצו בי קצת את התורה של שוק העבודה החופשי. אבל הסיכוי לזה קלוש. גבר אמיתי לא מכה גבר אחר בזמן שהוא אמור לשחק עם הילדים שלו.

למרות הכל, לשם אני כבר לא יכול לחזור. בסך הכל, הם רבים ממני. אבל מי צריך אותם? אני הולך למי שמשקיע באמת בצאצאיו, ומגיע אל הגינה רק בשעה שיושבות בה הסבתות שמוציאות את הילדים מהגן. "תראי אותן", אני אומר לבתי המכורבלת במנשא. "גידלו את הילדים ועכשיו מגדלות גם את הנכדים. ואיך הן משחקות איתם. איזה יופי! איזו תשומת לב!"

"כל הכבוד, אפשר רק להעריץ את מה שאת עושה", אני פונה אל אחת הנשים המבוגרות שיושבות על הספסל לידה עגלת תינוק יוקרתית. "כמה אתה מדבר! איזה התפלספויות!", היא גוערת בי. "תצא לך בת קשקשנית. ובכלל, איזה מן אבא לובש מנשא ורוד?"

לטור הקודם: מיקה לאורה שלי