בייבי, קחי את הזמן שלך

זוגתי צועקת פתאום בספרדית "Donde esta mika?". ככה, בלי שלחצתי על אף כפתור, היא עוברת בשנייה אחת משינה לערנות מוחלטת. אני רק מסוגל לענות לה מבולבל, "השכבנו אותה לישון". אבל זוגתי ממשיכה בחיפושיה הדו לשוניים אחר בתנו האבודה: "אתה בטוח? היא לא הייתה עלי עכשיו?", וממשיכה להסתכל מתחת לספות.

הרעש ששנינו מקימים מעיר אותה. אני פונה ללכת אל חדר השינה ונעצר. מתוכו יוצאת ילדה יפה, גבוהה כמעט כמוני, עם מבט מוכר. אני מזהה אותה רק אחרי דקה. זאת בתי הקטנה, שהגיעה לגיל 10 בלילה אחד. אני עומד מולה קפוא, מחפש תגובה הולמת. אני רגיל לשיר לה בג'יבריש, אבל זה נראה לא מתאים בנסיבות האלה. "איך את כבר הולכת?", אני שואל, מתחיל לצעוד לעברה - ואז מתעורר.

סיוטים ממלחמת עזה

אני זוכר בדיוק מתי החלטתי שהסיוטים האלה לא יחזרו על עצמם. זה קרה במלחמה האחרונה. ביליתי אותה בחדרון קטן שצופה על נהר הירדן. תפקידי העיקרי היה להעביר הודעות בקשר וללחוץ במקרה הצורך על כפתור אחד, אדום וגורלי. ליד ישבה באופן קבוע חיילת בשירות סדיר, שבעצם עשתה את כל העבודה.

משועמם, ניסיתי לשכנע אותה להשתמט מהמשך השירות הצבאי שלה. אם אני לא מסוגל להפסיק לבוא למילואים, אולי היא תגשים את החלום עבורי. אבל היא הודיעה לי בפטריוטיות נלהבת ש"להפך. אני מקנאה בחבר'ה שלי שנכנסים עכשיו לעזה. זו חוויה מעצבת מדהימה". כשתהיתי אם היא מודעת לעובדה שלא מדובר במשחק ואנשים נהרגים באמת היא הביטה בי בחוסר הבנה.

לא הייתה ברירה. עברתי לאופציה ב': שיחת הסלבריטאים. מצויד בידע חסר ובמידע לא מאושר אני נוהג להרשים אנשים שלא זכו להיות חלק מתעשיית השמועות של הברנז'ה בפיסות רכילות מפתיעות, שמיד הופכות אותי לאוטוריטה בעיניהם. זה עבד. בעיניים פעורות האזינה לי החיילת מספר על סודו הגלוי של המשורר הידוע, על התשוקות האסורות של הקומיקאי העממי ועל החיים האחרים שמנהל הזמר שכבש אצטדיונים.