כמעט כולנו במשפחה משקפופרים. בעלי ואני, שלושה מתוך ארבעת ילדיי, הוריי זכרם לברכה, חמותי ז"ל, דודים ודודות, אחיינים ואחייניות. בין כל אלה - לדעתי אני אחת הנשים הבודדות שהנכדים לא היו מושכים להן את המשקפיים מהאף.
לא מזמן, באיזה אירוע משפחתי, ראיתי אמא מחזיקה על הידיים תינוקת מתוקה. הקטנה, בערך בגיל שמונה חודשים, תפסה לה כל הזמן את המשקפיים. האמא, שהתחילה צוחקת על השובבות של בתה, המשיכה בהטיות הראש אחורנית כדי שהקטנה לא תגיע אליהם. זה כמובן לא עזר, והילדה, סקרנית ועקשנית כמו שצריכה להיות קטנטונת בגילה, המשיכה לתפוס אותם שוב ושוב, ושוב ושוב אמה גערה בה: "לא! אסור!", ורק בקושי חילצה את המשקפיים מידי התינוקת.
המשקפיים שלי מאוד יקרים, סליחה
זה הזכיר לי אותי. הסיטואציה הזו חזרה על עצמה עם כל אחד מששת נכדיי הבוגרים (השביעי עדיין צעיר מדי, אבל גם אצלו זה יגיע...): כולם היו תופסים לי את המשקפיים. זה טבעי, זה רגיל, זה קורה לכולם. אני זוכרת שחשבתי כמה בעצם עלו לי המשקפיים, ואיך אני לא רוצה שהם יישברו או יתלכלכו בידי החבלנים הקטנים והמתוקים; כל זוג משקפיים שלי גורם לי לשבור תוכנית חסכון. כמעט. אני רוצה אותם עם מסגרת יפה ואופנתית, כזו שתתאים לכל מיני מערכות לבוש, ואני כבר זקוקה לעדשות מולטי פוקל - המשקפיים שלי מאוד יקרים בסך הכל.
אבל מעבר לזה שרציתי תמיד לשמור עליהם, רציתי גם ללמד את הקטנטנים שלסבתא לא מושכים את המשקפיים. נכון, הם רוצים, אבל אני לא רוצה. נכון, זה טבעי להם, אבל לי זה לא מתאים. אז לפני שקמות נגדי כל האמהות שחושבות שמותר לתת לילדים הכל, לעשות הכל, לחבל בהכל, אגיד בפירוש: אני חושבת שלא מותר להם הכל. מותר להם המון, אבל מותר וצריך גם לסרב להם לפעמים. למשל, כשהם רוצים למשוך לי את המשקפיים.
בהתחלה הם לא הבינו
הפתרון שלי היה פשוט: בכל פעם שהקטנה או הקטן משכו לי את המשקפיים, אמרתי להם בקול שקט: "אני לא מרשה. אם תמשוך לי שוב, אוריד אותך". כמובן שהם משכו לי שוב ואני, כאחת שעומדת במילה שלי, הורדתי את הזאטוטים מהידיים. שמתי אותם על הרצפה לידי או בתוך הלול שלהם והתרחקתי מהם קצת.
תטענו שהם לא הבינו, ואתם צודקים; הם לא הבינו. ולכן, כאשר כעבור רבע שעה הרמתי אותם שוב והם שוב משכו לי במשקפיים – הורדתי אותם שוב, והפעם בלי מילה. וכך חמש או שש או עשר פעמים, בימים שונים של ביקורים שלי אצלם. הייתם צריכים לראות את הקטנים, אחרי כמה פעמים כאלה, מסתכלים עליי, מרימים את היד, אבל לא מושכים את משקפיי.
למה? כי הם חכמים. כי ידעתי שהם יסיקו את המסקנה המתבקשת, שלא כדאי להוריד לי את המשקפיים כי אז אני מורידה אותם ולא משתעשעת איתם בחיקי.
נעלבתי מהטוקבקיסטית
לא מזמן, באחד הטוקבקים לאחד הטורים שלי, באה אליי אמא בטענות שאני קשוחה, שאני לא רואה את הצרכים הרגשיים של הילד, שיש להיות מרצה, מפצה, מתמסרת באופן מוחלט לרצונות והצרכים של הילדים.
האמת? זה פגע בי והכעיס אותי. אני לא רואה את הצרכים של הילד? ועוד איך אני רואה אותם. אבל היתרון שלי, לדעתי, הוא שאני רואה את הילד גם בטווח הרחוק. אני לא עושה דברים חינוכיים מתוך מחשבה "האם זה נעים לו, או שמא יתסכל אותו", אלא מתוך הבנה שהוא זקוק לידע הזה כדי להסתדר טוב יותר בחיים.
לאסור על הנכדים למשוך לי במשקפיים זה בדיוק זה: אני רוצה ללמד אותם שלפעמים יש איסורים בחיים, שלפעמים חובה להתחשב ברצונו של האחר, שאם מבקשים ממך לא לעשות משהו ואתה כן עושה זאת – יש לזה מחיר.
נכדיי הבינו מצוין שאם הם רוצים להיות על הידיים שלי (ומאוד כדאי להיות על הידיים שלי כי אני סבתא מדליקה), אז הם צריכים להיזהר על המשקפיים שלי. זה לא כל כך מסובך; ילדים עושים מה שכדאי להם, מה שמשתלם להם לעשות. ילדים לומדים מהר.
>> בטור הקודם: נסיכות יש רק באגדות
לכל הטורים האישיים של מיכל דליות
>> יש לכם שאלה למיכל דליות? תעלו אותה לעמוד הפייסבוק שלה או שלחו למייל family@mako.co.il והיא תשיב לשאלות נבחרות במדור מיוחד