בשנים האחרונות, הבילויים הזוגיים שלי עם יניב נעו בין מסעדות, הופעות של אמיר דדון, הצגות של אמיר דדון, חדר בריחה אחד ושוב מסעדות. כן, לא הכי פרוע שיש, אבל פרוע יותר מזה עם שלושה ילדים קטנים זה אוברייטד עבורי. לאור הרזומה הצנוע, נדמה שכבר ידעתי לדקלם את כל קטעי הקישור של אמיר בהופעות (ואת סדר השירים) ולזמזם את פסקול המלא של "עלובי החיים" (ולדעת במדויק את הפאוזות הדרמטיות), כעת נותר להמתין לאלבום השלישי שייצא ממש בקרוב. אלא שאז התבשרתי שדדון מככב בקברט רוק למבוגרים בלבד שיצרה קרן פלס. דדון, אם תהיתם, מגלם את הגבר הסקסי אתו היא בוגדת. הדבר היחיד שנותר לי לעשות הוא לבדוק אם הבייביסיטר פנויה.
היא פנויה (לא שהייתה לה ברירה אחרת).

אז יצאנו לדייט של בגידה. אלו כנראה האפשרויות שנשארו לנשואים: לבגוד או לצפות בבגידה (הסטטיסטיקה לצערי תסכים איתי). המומחים טוענים שהסיבה שאנחנו בוגדים היא כי השגרה גומרת אותנו, כי האגו שלנו רוצה להרגיש שהוא יכול להשיג, וכי לפעמים, פשוט גילינו שהאהבה שחשבנו שיש לנו, לא הייתה שם מעולם. למרות שכולנו מגנים בגידות, אי אפשר להתעלם מכך שזה עניין די שכיח. במרתף הקטן והאפלולי ב"הבימה", מתרחשת בגידה אחת אינטנסיבית במיוחד. תאונת דרכים, אם תרצו. התנגשות של אחת באחד. ועוד איזו התנגשות.

חשוף, אמיץ ומצחיק

האחת במופע קברט הרוק החדש "לילה 1 באפריל" - מחזה הביכורים של קרן פלס, היא, ובכן, קרן - זמרת שנשואה לטוש (דרור קרן) ואמא לילדים. האחד הוא אמיר (אמיר דדון) - צלם הלום קרב. המחול הזה שלהם מתחיל בסמסים רוטטים, ממשיך במפגשים חטופים, שקרים, פישוקי רגליים, שדיים (כמעט) חשופים ואחת שגומרת.

אם בסרט האנימציה "הקול בראש" יש את עצב, שמחה, כעס, פחד, גועל ועצב – בראש של קרן יש את השדה הרעה, הנזירה ואת כל מה שנמצא ביניהן. השדה הזורמת מניעה אותה קדימה (ואחורה ולמעלה ולמטה) למימוש התשוקה שבוערת בה, הנזירה מצקצקת בחסדנות ומזכירה לה בכל רגע נתון שהיא נשואה ואמא לילדים, ובאמצע נמצאים כל ההרס עצמי, הספקות, המעצורים והתהיות שמזגזגים בין הקצוות.

המופע קטן ואינטימי (180 איש בסך הכל בקהל), וכמעט שאפשר לנקות את הזיעה של דדון ולגעת בפלס. המרחק בין הצופה לבמה הוא מרחק יריקה, והמחזה כולו חשוף מאוד ואמיץ מאוד – גם ברמה האישית בה פלס חושפת את חייה ונותנת לדמיון של כולנו להשתולל וגם ברמה הפיזית בה היא חושפת את גופה. אין ספק שהיא מביאה את כולה ביצירה הזו: היא היוצרת, הכותבת, המלחינה וידה בכל. הבחורה שהביאה לנו את "איתי" המתקתק אי שם ב-2006, מביאה לנו עכשיו אמירה הרבה יותר, נועזת, חדה, חושפנית ואמיצה.

תשמעו, פלס היא לא כוס התה של כולם, אבל אי אפשר לקחת ממנה את הכישרון והאינטליגנציה ואת כל אלה היא שופכת על הבמה הקטנה ב"הבימרתף" בכמויות. מי שאוהב אותה, יתעלף בהבטחה. מי שטרם גיבש דעה על הבחורה, יתאהב. ומי שלא, ובכן – כנראה לא יגיע למרתף.

אבל לא הכול מאוד אפלולי, סקסי ומתנשף. יש במופע הזה גם לא מעט אתנחתות קומיות משובחות, החל מהבדיחות הפרטיות שפלס צוחקת על עצמה (הבלבול התמידי בינה לבין מירי מסיקה), עבור לקטעי סאונד מעולים מהאורגזמה המזוייפת והמיתולוגית של מג ראיין בסרט "כשהארי פגש את סאלי" ועד להמלצותיה הנוסטלגיות של רות וסטהיימר. מי שאמונה על הפן הקומי במחזה וגונבת את ההצגה בלי רחמים היא ללא הספק השחקנית מירב שירום, שמגלמת מספר דמויות לאורך המחזה ובעיקר את קולה של הליבידו הסוער שבתוכה. שירום היא אחת שתיתקע לכם בראש עוד הרבה זמן ולא תרצו שתצא שם. גם הבימוי של משה קפטן מהדהד כאן וניכר כי נעשתה כאן עבודה משובחת.

חידוש נוסף שנעשה במופע הוא באמצעות אפליקציה שהקהל מוריד לסלולרי וזו הופכת את הקשר עם הקהל לאינטרקטיבי. הקהל נחשף לסמסים ולסרטונים שקרן ואמיר מחליפים ביניהם ונעשה שותף לסוד.

אז מחרמן או לא?

 

לילה אחד באפריל
חשוף, אמיץ ומוזיקלי להפליא | צילום: זיו קורן

זו ללא ספק היצירה של פלס ואי אפשר להימלט ממנה. אבל זוכרים שהגענו בשביל אמיר דדון? ובכן, דדון הוא הדמות הגברית היחידה שנוכחת על הבמה, זו שקרן נופלת שדודה לרגליו. הנרקומן עם ערימת השיער הפרועה, והשיק הנונשלנטי, זה ששם זין על הכול, המחוספס, המסוקס. הקלישאה לגבר שכולנו היינו רוצות לעשות מהצד.  ואם כל אלו לא מספיק הפעילו את הליבידו בראש, אז חכו שהוא יתחיל לשיר ואז הכל יימס. טייפקאסט מושלם.

אבל כמה מחרמן כל הקברט רוק הזה למבוגרים? מודה שציפיתי ליותר ולא חזרתי מתנשפת ומוכנה לעבודה. הרגעים האלה שהיו אמורים להיות נוטפי תשוקה נראו מלאכותיים משהו ופחות עשו את האפקט. צריך לזכור שפלס ודדון לא הגיעו מעולם המשחק וקשה לומר שהם מעולים, אבל הם גם לא רעים בכלל במיוחד כשמדובר בטקסט מיני שקשה מאוד שלא לגרום לו להישמע מביך. אז הוא לא, לפחות זה עבר מסך.

לילה אחד באפריל
הקולות של קרן מלווים את כל הבגידה הזאת | צילום: זיו קורן

מה שכן, כל השואו הזה השאיר אותי פעורת פה. כמות הכישרון, היצירתיות, המקוריות, האומץ, השירים והכוריאוגרפיה שהיו שם בתוך החלל הקטנצ'יק הזה הייתה מעוררת השראה. ואם כבר קברט רוק למבוגרים, אז כזה בול – שמשאיר אותך במחשבות ותהיות על העולם, על הדלתות המסתובבות של כולנו והרצון למצוא את הריגוש בתוך השגרה המתישה. 

כשזה נגמר, חזרנו, שחררנו את הבייביסיטרית, וקיפלנו כביסה. ככה טוב טוב.

>> 50 גוונים של סקס אפור: מה חשבנו על הסרט ה"אירוטי"?