רוב האנשים שאני מכיר פחות מתחברים לתיאטרון. למעשה, רובם יסרבו בתוקף להתלוות אליי להצגה אפילו אם אשלם להם. אלא אם מדובר במחזמר חדש, אז פתאום נרשמת התעניינות. אם בעבר מחזות זמר נתפסו בארץ כבידור זול ודקדנטי ולא הרבה מעבר מזה, נדמה שבעשור האחרון מנהלים אמנותיים הבינו שהקהל צמא להם, ולכן התחילו להשקיע בהם וכך נוצרה לה פריחה מחודשת של הז'אנר. "כנר על הגג", "קזבלן", "יוסף וכתונת הפסים המשגעת", "גבירתי הנאווה", "דבר מצחיק קרה", "בילי שוורץ", "שיער", "אוויטה", "סיפור הפרברים" – הרשימה ארוכה והיא כוללת לא מעט הפקות מושקעות שחלקן אמנם הרשימו אותי מאוד, אך עם זאת ההשוואה לברודווי ולווסט אנד תמיד הרגישה לי קצת מביכה ופרובינציאלית. אחרי צפייה בהפקה המחודשת של תיאטרון הבימה ל"עלובי החיים", אפשר להכריז סוף סוף בראש מורם ובגאון: ברודווי זה כאן!

"מהפכה" מתוך "עלובי החיים" ב"הבימה" (2016) (צילום: ז'ראר אלון ,  יחסי ציבור )
היצירה הכי מושלמת של קפטן | צילום: ז'ראר אלון , יחסי ציבור
בראש ובראשונה צריך לשבח את המאסטרו שעומד מאחורי הספקטקל הנדיר הזה, משה קפטן. אם לאורך שנות השמונים והתשעים צדי צרפתי ביסס את מעמדו כשליט הבלתי מעורער של ז'אנר מחזות הזמר בישראל, בעשור האחרון קפטן לגמרי גנב לו את הכתר. אחרי שביים את בוגרי "בית צבי" במספר מחזות זמר שזכו לביקורות נלהבות, המעבר לשלב הבא היה בלתי נמנע. מאז שנת 2007 קפטן החרוץ הספיק לביים את "אבניו קיו", "סאלח שבתי", "כנר על הגג", "ינטל" ו-"גבירתי הנאווה", ובשנתיים האחרונות הקים לתחייה את הקסם הממכר של "שיער" ואת האישה והאגדה, "אוויטה". אין ספק שהוא במאי מחזות הזמר העסוק ביותר בארץ כיום, אבל במקרה של קפטן זה לא רק עניין של כמות. בעוד שההפקות האחרונות עליהן היה חתום צדי צרפתי (ע"ע "סיפור הפרברים") לא הצליחו להתרומם גבוה במיוחד, ובעיקר נראו מיושנות ולא עמדו בסטנדרטים של מחזמר א-לה-שנות האלפיים, קפטן מבין היטב את צרכיו של הקהל הישראלי שלרוב כבר ראה מחזמר או שניים בחו"ל. ב"עלובי החיים" הוא התעלה על עצמו כשברא את היצירה הכי מושלמת שלו עד כה.

יש הצגות של שעה וחצי שמרגישות כמו נצח, אך כאן, למרות שהמסע אורך שלוש שעות, הוא כל כך אינטנסיבי שהזמן חולף בלי ששמים לב בכלל, ורק בסופו מבינים את עוצמת החוויה. קפטן ארג חליפת קוטור מוקפדת מאוד, בה כל חוט וכל כפתור מהודק במקומו – מהאסתטיקה הבימתית המרהיבה ועד הקצב המסחרר של החלפות התפאורה והתלבושות – אין מדויק מהשעון הפנימי של "עלובי החיים". מסוג ההצגות שמשאירות אולם שלם מרותק למושב מרגע שעולה אור ראשון על הבמה ועד אקורד הסיום. ברגעים רבים היא גם גורמת לקהל לשמוט את הלסת בתדהמה ולפעמים סתם בהשתאות.

אמיר דדון (צילום: ז'ראר אלון ,  יחסי ציבור )
אמיר דדון יוצק לתוך שירתו מנעד רחב של רגשות | צילום: ז'ראר אלון , יחסי ציבור
מחזמר שמצליח גם להסעיר ויזואלית וגם לרגש עד דמעות זה בהחלט חזיון נדיר במחוזותינו. גם בשביל קפטן זהו הישג יוצא דופן, כי עם כל הכבוד לעושר ולעוצמות של "אוויטה" ולפאן הטהור של "שיער", למשל, אף אחת מהן לא הצליחה לחדור ללב כמו שצריך. ל"עלובי החיים" יש את מה שנקרא 'כל החבילה'. ממתק לעיניים, מעדן לאוזניים ותרופה ללב - לפעמים מתוקה מדבש ולעיתים מרירה כמו החיים עצמם, אבל תמיד מרפאה ומספקת בסוף קתרזיס מזכך שלא חוויתי כמותו שנים.

לא לשווא "עלובי החיים" נמצא בחמישייה הפותחת של מחזות הזמר המוערכים ביותר שנכתבו בכל הזמנים. הסאגה המרתקת המבוססת על הרומן של ויקטור הוגו משנת 1862 אמנם מתרחשת בצרפת של המאה ה-19, אך הרלוונטיות שלה לא פגה עם השנים. גם התרגום של אהוד מנור עדיין נשמע צעיר ורענן. במרכז העלילה ניצב הגיבור המיוסר ז'אן ולז'אן, וסיפורו הוא אחד הסיפורים האנושיים ביותר שנכתבו אי פעם אבל גם האלוהיים ביותר בו זמנית. זה סיפור על טבע האדם, על חמלה ועל חזרה בתשובה, על אידיאליזם ועל צדק, על אהבה ועל ניסים, אבל יותר מהכול זה סיפור על גורל. "עלובי החיים" ממחיש עד כמה גורלו של כל אדם קשור בגורלו של השני. אם ז'אן ולז'אן לא היה גונב את כיכר הלחם כדי להציל את אחותו, הוא לא היה נשלח למאסר, אך אז הוא לא היה הופך בסוף לראש עיר וכנראה גם לא היה מציל את חייה של קוזט. דלתות מסתובבות בגרסת המהפכה הצרפתית.

מחפשים לאן לצאת השבוע? לחצו כאן לרשימת ההופעות המומלצות ברחבי הארץ

מיקי קם ואבי קושניר (צילום: ז'ראר אלון ,  יחסי ציבור )
אבי קושניר מבריק באחד מתפקידיו הטובים ביותר אי פעם | צילום: ז'ראר אלון , יחסי ציבור
הקאסט המשובח אחראי במידה רבה לסוד קסמה של ההצגה. הליהוק המפתיע של אמיר דדון לתפקיד ולז'אן הוכיח עצמו כמשתלם. הוא אמנם זמר ולא שחקן, אך כמו מקרה שירי מימון ב"אוויטה", מאחר ולאורך כל ההצגה הוא רק שר, זה עובד מצוין. דדון הוא זמר בחסד עליון ובזכות ההכוונה הנבונה של קפטן הוא יוצק לתוך שירתו מנעד רחב של רגשות. יגאל שדה נותן לו קונטרה פנטסטית כז'אבר, השוטר שרודף את ולז'אן מאז שנמלט מהמאסר ועד הסוף המר. שדה גם מפצה על הביצוע הקולי המחורבן של ראסל קרואו בגרסה ההוליוודית המפוארת של המחזמר מ-2012. אבי קושניר מבריק באחד מתפקידיו הטובים ביותר כבעל הפונדק ובעלה של מיקי קם (שחולקת את התפקיד עם חנה לסלאו האגדית). אחרי שעשתה זאת ב"בילי שוורץ", קם מזכירה שוב מדוע היא אחת הקומיקאיות היותר אדירות וגם היותר מפוספסות שיש לנו במדינה. עידו ברטל משפריץ כריזמה ונוכחות בימתית; הראל סקעת מפליא בקולו הצלול, ורוני דלומי מרגשת מאוד הן בקולה והן ביכולות המשחק המפתיעות.

אבל יותר מכולם זו מירי מסיקה שקורעת את הלב בתפקיד שנועד לגנוב את ההצגה. לא קל להתחרות בביצוע המופתי של אן האת'וויי בגרסה הקולנועית, שאף זיכה אותה בכל פרס אפשרי כולל האוסקר. את אותה חוויה מטלטלת שהאת'וואיי העבירה באקסטרים קלוז-אפ, מסיקה מצליחה להעביר בלונג שוט. בקול הפעמונים המרטיט שלה היא גורמת גם לשורה האחרונה ביציע לראות את הדמעה הקטנה שנוזלת על לחייה. כבר ב"יוסף וכתונת הפסים המשגעת" היה ברור שהגברת נולדה לככב במחזות זמר, אבל מידת הרגישות והדיוק שהיא מפגינה בתור פנטין גורמות להבין שמסיקה היא יותר מ"שחקנית מחזות הזמר", היא שחקנית במלוא מובן המילה. מסיקה מתמסרת באופן טוטאלי ונותנת את הנשמה לתפקיד הקצר, שמהדהד לאורך כל ההצגה וגם הרבה אחרי שהמסך יורד, והביצוע שלה הוא חלק נכבד מהסיבה שההצגה הזאת כל כך מוצלחת.

מירי מסיקה ואמיר דדון (צילום: ז'ראר אלון ,  יחסי ציבור )
מירי מסיקה היא חלק נכבד מהסיבה שההצגה הזאת כל כך מוצלחת | צילום: ז'ראר אלון , יחסי ציבור
גם המקהלה של "עלובי החיים" עובדת קשה לאורך כל הדרך. ניכר שכל אחת ואחד מהם מסורים מאוד לתפקידים השונים אותם הם מגלמים. מתבלטים במיוחד ציון חורי וניסו שליו, וגם עמית ברנר בן ה-12 כובש בתפקיד גברוש. הוויזואליה היא עוד מרכיב חשוב שהופך את "עלובי החיים" מעוד מחזמר מוצלח לאירוע תיאטרוני יוצא דופן. התפאורות המתחלפות של ערן עצמון מדהימות ויחד עם הווידאו ארט וכישופי התאורה של קרן גרנק, נוצרים על הבמה של אולם רובינא כמה חזיונות בלתי נשכחים. התלבושות של ילנה קלריך נשארות נאמנות לתקופה ומוסיפות הרבה צבע ועניין. תמיד נשמע לי מוזר כשמגדירים הצגה כ"יפה", כי בכל זאת לא מדובר בדוגמנית או בחצאית, אבל במקרה של "עלובי החיים" רק מתבקש להגיד את זה: זוהי אחת ההצגות היפות ביותר שראיתי בארץ אי פעם.

בשורה התחתונה "עלובי החיים" זו לא עוד הצגה, זו יצירת מופת אמיתית. לאורך כל העשור האחרון לפחות לא נצפה כאן מחזמר מוצלח ממנו, ולמען האמת הוא גורם לכל אלו שהגיעו לפניו להחוויר, כולל אלו המיובאים שכמעט כולם היו מיותרים (ע"ע "מאמא מיה", "קאטס" ו-"ברנשים וחתיכות"). לא רק מבחינת גודל ההפקה, כי הפקות בומבסטיות וראוותניות כבר ראינו, אבל לא הייתה עוד אחת כזאת שהצליחה גם לענג את כל החושים וגם להיכנס כל כך עמוק ללב. אם יש לכם כזה, לא תוכלו שלא להתאהב. 

עידו ברטל, הראל סקעת ורוני דלומי. מהפכה (צילום: ז'ראר אלון ,  יחסי ציבור )
לא תוכלו שלא להתאהב | צילום: ז'ראר אלון , יחסי ציבור