"אוויטה": שירי מימון ורן דנקר בתפקיד חייהם

"אוויטה" היא אולי אופרת הרוק הטובה ביותר בכל הזמנים. שיתוף הפעולה בין שני אשפי מחזות הזמר, המלחין אנדרו לויד וובר והמחזאי טים רייס, כבר הניב שני להיטי ענק, "יוסף וכתונת הפסים המשגעת" (1968) ו"ישו כוכב עליון" (1970), ואז הם הקימו לתחייה בשנת 1976 את דמותה המיתולוגית של אווה פרון. 40 שנה עברו, ועדיין לא נכתבה אופרת רוק מפוארת ממנה. שלא יהיו טעויות, לא חסרים מחזות זמר טובים יותר, אבל בז'אנר הספציפי הזה, בו כל הדיאלוגים והמונולוגים מושרים ממש כמו באופרה רק לצלילי מוזיקת רוק מודרנית, ל"אוויטה" אין מתחרים.

בשנת 1990 כבר נולדה לה אוויטה עברית ראשונה אותה גילמה ריקי גל, ובשנת 1996 אפילו זכינו לגרסה קולנועית מרהיבה בבימויו של אלן פרקר ובכיכובה המופלא של מדונה. תיאטרון הבימה היה צריך סיבה מספיק טובה כדי להשיב את "אוויטה" חזרה לבמה. ובכן, מתברר שהייתה לו סיבה מצוינת – הליהוק של שירי מימון.

התפאורה של במבי פרידמן הצטיינה בעיקר בנאמבר "בואנוס איירס" והבחירה המפתיעה לפתוח את הקאסה רוסאדה ולקרב את אווה אל העם ב"אל נא תבכי, ארגנטינה" הייתה מבריקה. גם לקרן גרנק היו שלל הברקות בעיצוב התאורה. העיבודים המוזיקליים של יוסי בן נון היו ברובם חסרי מעוף ונשארו מאוד נאמנים למקור, למזלנו המקור הוא בכל זאת יצירת מופת. כמו כן, משחקי הקולות בפזמון של "שלום ותודה" לא הרמוניים וגורמים לו להישמע כמו זיוף והדקדקנים ישימו לב שיש יותר מדי רגעים שמימון נאלצת לשיר נמוך מכפי יכולתה.

למרות שההפקה החדשה של "אוויטה" לא מושלמת, כנראה שבכל זאת מדובר במחזמר הכי טוב בארץ. קפטן התעלה על עצמו ויצר הפקה שעושה חסד רב ליצירה המקורית, עומדת בסטנדרטים בינלאומיים ומצליחה להציב רף חדש לז'אנר מחזות הזמר בישראל. בידור איכותי במיטבו. אתם מוכרחים לטעום מהקסם הצרוף של "אוויטה", ולו רק בשביל לחזות במימון ודנקר בשיא תפארתם.