הדלתות הסגורות של ישראל: מאחורי הסטטיסטיקה המבהילה של המגפה השקטה

בחודש יוני האחרון פרסם ארגון זק"א נתון חריג ומדאיג, לפיו במהלך חודש מאי 2026 לבדו אותרו ברחבי הארץ 27 בני אדם ללא רוח חיים בבתיהם, לאחר שחלפו ימים ארוכים ובחלק מהמקרים שבועות עד שמישהו בכלל הבחין בהיעדרם — זינוק מבהיל של כ-170% בתוך שנה אחת בלבד. נתון זה מצטרף למגמה רחבה יותר: בשנת 2025 אותרו ברחבי המדינה 213 אזרחים ותיקים ואנשים בודדים כשהם ללא רוח חיים בתוך בתיהם, במקרים רבים ימים ואף שבועות ארוכים לאחר פטירתם, נתון המהווה עלייה של 8% לעומת שנת 2024. מאחורי הסטטיסטיקה הזו עומדים בני אדם שחיים את היומיום שלהם בבדידות מוחלטת, מנסים למצוא דרך להעביר את השעות בדירותיהם הסגורות.

אחת מהם היא מחאסן זייד, בת 74, הגרה בשכונה יהודית בירושלים. היא אלמנה וללא ילדים, מתקשה להירדם בלילה ומעדיפה לישון במשך היום על הכורסה שלה מול הטלוויזיה. היא גדלה בבית יתומים קשוח, ממנו ברחה בבגרותה כדי להתחתן עם חבר, ומסבירה שהנישואין ההם היו בעיקר פתח מילוט, כשבפועל לכל אחד מהם היה חדר משלו והוא בישל לעצמו. לפני 18 שנה נפטר בעלה, ומאז הריקנות סגרה עליה.

"מאז אני לבד. יש לי חברה שהיא אחות שגדלנו ביחד בבית יתומים, אנחנו בקשר טלפוני. אני כל היום בבית, בעיקר נשארת במיטה, אני אוהבת את המיטה. לא לימדו אותנו שום דבר בבית יתומים — לא איך להתיידד, לא איך לבשל, רק קיבלנו מכות ולישון. היו לי חיים מאד קשים, אם אני אכתוב את ההיסטוריה שלי כולם יבכו".

הנתק החברתי הכביד עליה פיזית ונפשית, עד שלפני ארבע שנים נכנסה לחייה ניקול אלגזי, בת 65, מורה ומחנכת לשעבר שהכינה תלמידים לבגרות בלשון במשך 37 שנים. ניקול, שחיפשה תעסוקה עם ערך לאחר פרישתה, הגיעה אליה מטעם עמותת "שפר". באותם ימים אמה של ניקול עוד הייתה בחיים, והיא הבינה את הערך דווקא בעזרה לאנשים עריריים שנותרו ללא משפחה, כדי להפיג את בדידותם.

כיום, ניקול מגיעה לביתה של מחאסן פעם בשבוע - "זה מעט מדי", מחייכת מחאסן בכמיהה, וניקול משיבה בחיוך משלה: "כשאת יוצאת ממפגש ואת יודעת שהבדידות קצת התפוגגה ופתחת את הלב והם פתחו את הלב, זה עושה טוב". השתיים מעבירות את הזמן בעיקר בשיחות ובצחוק משותף, אך ניקול גם מנהלת עבורה את הבירוקרטיה הרפואית והאישית.

בנוסף, מאחר שמחאסן אינה אוהבת לבשל לעצמה, ניקול דואגת לה לאוכל מוכן, מביאה לה מהבית עוגיות שהיא אוהבת, ואפילו אירחה אותה בביתה במהלך החגים. "היא מכירה את הילדים שלי, הייתה אצלנו בחגים. היא מאד מוקירה תודה ומפרגנת, קונה פה ושם מתנות מקסימות. לפעמים היא לא מרגישה טוב, אז אני מביאה לה מהבית משהו לאכול ואז אני יודעת שהיא אוכלת".

הנוכחות של ניקול שינתה את עולמה של מחאסן. "מאז ניקול אני יותר בסדר, פחות לבד. כשיש צרות לגוף של הבן אדם הוא צריך לדבר עם מישהו אחר, וזאת ניקול בשבילי - היא נותנת לי סיבה לחיות".

מחאסן איננה האישה היחידה שניקול מלווה. "יש קשישה אחרת שהגיעה לישראל משוויץ, וכשאני עוזבת אותה היא שולחת לי הודעות כמה היא מתגעגעת, ושולחת לי לבבות וכותבת כל הזמן 'אני בודדה אני בודדה', ובאמת אין לה אף אחד. מאד קשה".

שום דבר לא הצליח לכסות את הבור של התאומים שמתו

במרחק לא רב משם, מתמודדת רחל מלכה וקנין, בת 74, עם סוג אחר לחלוטין של בדידות - כזו שלא נובעת מהיעדר קרובים, אלא מאובדן פתאומי. לרחל יש משפחה ענפה שכוללת 12 אחים ואחיות, נכדה בת ארבע וחברים רבים, אך בשבעה באוקטובר עולמה חרב עליה באחת. שני בניה התאומים, אושרי (אושר) ומיכאל וקנין ז"ל, נרצחו בפסטיבל הנובה.

השניים היו דמויות בולטות בעולם המוזיקה, ולפני 15 שנה הקימו יחד עם חברם אלקנה בוחבוט את הפקת "משרום פרוג'קט" שקידמה את סגנון הטראנס בארץ. פסטיבל הנובה היה עבורם הגשמת חלום מקצועי, אך הוא הפך לסיוט הגדול ביותר; אושר ומיכאל נרצחו בעת שניסו לפנות את הקהל שלהם למקום בטוח, ואילו שותפם אלקנה נחטף לעזה ושוחרר רק כעבור שנתיים.

"מאז שהילדים שלי הלכו לעולמם אני איבדתי עשר שנים מחיי", אומרת רחל בעצב עמוק. "למזלי יש לי משפחה בכל הארץ, יש לי נכדה בת ארבע ואני נוסעת אליה שבת כן שבת שלא. אני הולכת לאחים ואחיות שלי, יש לי חברות. יש מישהי מביטוח לאומי שמגיעה פעם בשבוע, יש לי פסיכולוגית ובחורה מהעמותה של הנובה שישנה אצלי כמה פעמים בשבוע ועוזרת לי".

למרות המעטפת הזו, הריק שהותירו התאומים דרש עוגן יציב מסוג אחר, אותו מצאה בלואיז צביאלי, בת 59, המלווה החברתית שלה מטעם העמותה, שהפכה עבורה ללא פחות ממשפחה תומכת.

לואיז עבדה במשך למעלה משבע שנים כעובדת קהילתית בלשכת הרווחה בשכונת מגוריה, עיר גנים. העבודה הייתה אהובה עליה מאוד, אך האינטנסיביות שלה בתוך הקהילה שבה היא חיה הפכה למורכבת וגברה על חייה האישיים. כשחיפשה דרך חדשה, הומלץ לה לפנות לאיילה וול, מנכ"לית עמותת שפר, אותה הכירה מעבודתה הקודמת.

כך החלה לואיז ללוות שש נשים באזור עיר גנים וקרית מנחם, ובהן רחל. "רחל ואני בנינו קשר קרוב ואוהב וממשיכות בכל מפגש לפתוח שיח חדש, לצאת להתאוורר, לפעמים לעשות סדר בביתה או סידורים בחוץ", מספרת לואיז. "כמובן שחלק גדול מהשיחות קשורות לאבל שלה על בניה שנרצחו בנובה. הכאב הוא עצום. אני מאמינה שהשיחות בינינו ועם עוד גורמים שמלווים את רחל מקלות, אך אי אפשר להפחית מהכאב - רק להיות שם איתה בתוך זה. אנחנו מדברות על אפשרות לצאת להתנדב ולחזור לפעילות חברתית במנהל הקהילתי או בכל מסגרת אחרת".

עבור רחל, הנוכחות של לואיז היא אוויר לנשימה. "עבדתי 32 שנה בדיור מוגן, אז יש בסיס משותף. אנחנו מדברות על כל מיני נושאים, יוצאות לעשות סיבוב, יוצאות לקפה. היא מאד עוזרת לי, מילאה לי את החוסר. עכשיו אני בפנסיה ומנסה להעסיק את עצמי".

כשהיא נשאלת על תחושת הבדידות, היא משתפת בגילוי לב: "בהתחלה הייתי בחרדות, לא יכולתי לישון לבד עד שהביאו לי מישהי מנובה שישנה איתי. אני לא נכנסתי לחדר שלהם, אבל חברים שלהם תמיד נכנסים לחדר, הם קוראים לי אמא רחל. אני רק צריכה שיבקרו אותי, עוזר לי שלא שוכחים לא אותי ולא אותם. אני יודעת שתמיד מישהו יגיע עם החיבוק שלו, וזה מרים אותי על הרגליים. לפני שהתאומים שלי הלכו לנובה אמרתי להם שישמרו על עצמם, והם אמרו לי 'אמא תירגעי הכל יהיה בסדר, זאת מסיבה, היא תקדם אותנו'. כולם הכירו את התאומים שלי. אני לא קולטת שהם אינם, כל הזמן מחכה שההנה, הם תיכף יגיעו עם החיבוק שלהם, עם השמחה שהייתה להם. אני מרגישה מוקפת, אבל נשארתי לבד. אני מודה לאל שיש לי את הנכדה ואת המשפחה שעוטפת אותי, אם הייתי לבד כנראה לא הייתי קיימת עכשיו. הם נרצחו במקום שהכי אהבו".

213 אזרחים אותרו בישראל כשהם ללא רוח חיים רק בשנה שעברה

הסיפורים של מחאסן ושל רחל, עם כל השוני המהותי ביניהם, הם תופעה רחבה וכואבת שממדיה הולכים ומתרחבים בישראל. על פי ההערכות הרשמיות, כ-55,000 אזרחים ותיקים בישראל מוגדרים כעריריים, וזאת מתוך אוכלוסייה כוללת של כ-1.1 מיליון אזרחים ותיקים.

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לשנת 2021. מדובר בקבוצה חברתית שנמצאת בסיכון פסיכו-סוציאלי גבוה במיוחד, כאשר רבים מחבריה חיים ללא בני זוג, ללא משפחה תומכת וללא מערכות תמיכה נגישות.

הניתוק הממושך הזה אינו רק מצוקה רגשית, אלא סכנה בריאותית מוכחת; מחקרים בארץ ובעולם מצביעים על קשר ישיר ומובהק בין בדידות כרונית לבין עלייה חדה בסיכון לדיכאון, הידרדרות קוגניטיבית מואצת, מחלות לב, פגיעה חמורה בתפקוד מערכת החיסון ואף תמותה מוקדמת.

השאלה המטרידה היא בנוגע למספר האנשים שחיים כיום בבידוד מוחלט מהעולם מבלי שאיש מודע למצבם. רוב המקרים האלו מגיעים לידיעת הציבור ולכותרות החדשות רק בנקודת הקצה, כאשר מתנדבי ארגוני החירום מוזעקים לדירות שבהן הגופות נמצאות במצב ריקבון מתקדם, אך מאחורי הדיווחים הקצרים האלו מסתתרים בני אדם שחיו את ימיהם האחרונים ללא חברים או קרובים, וללא נפש חיה שתבחין בהיעלמותם.

כדי להתמודד עם המציאות הזו, מפעילה עמותת "שפר" את תוכנית חיבו"ק (חיבור בודדים ותיקים וקהילה), המעניקה ליווי חברתי ורגשי לאזרחים ותיקים עריריים. הרעיון מאחורי המיזם נולד מסיפורה האישי של נחמה שפרן ז"ל, אזרחית ירושלמית ערירית, דוקטור לגיאולוגיה ומורת דרך, שהכירה מקרוב את תחושת הבדידות והחליטה להוריש את כל רכושה לטובת סיוע לחולים ולעריריים.

לאחר פטירתה, הקים שי משה, יו"ר עמותת שפר, את הארגון במטרה להגשים את חזונה. "נחמה ידעה היטב מהי בדידות", מסביר משה. "היא ביקשה לוודא שגם אחרי לכתה יהיו אנשים שידאגו למי שנשאר לבד. כל מלווה שמגיע היום לוותיק הוא במובן מסוים השליח שלה".

התוכנית פועלת במודל מקצועי שבו מוצמדת לכל קשיש מלווה קבועה המקבלת שכר והכשרה מהעמותה. המלוות מגיעות לביקור שבועי קבוע ושומרות על קשר רציף עם הקשישים, והופכות לדמויות משמעותיות ביותר בחייהם. "אנחנו רואים שוב ושוב איך ביקור שבועי משנה חיים", מתארת עדי בר, מנהלת תוכנית חיבו"ק בעמותה. "המתנדב לא מגיע רק לשתות קפה ולשוחח. הוא הופך לדמות משמעותית, לאדם שמתקשרים אליו כשכואב, כששמחים או כשפשוט צריכים מישהו לדבר איתו. לא פעם אנחנו שומעים מהוותיקים שהמלווה הוא האדם היחיד שנכנס אליהם הביתה באופן קבוע".

כיום מפעילה העמותה עשרות מלווים עבור עשרות קשישים עריריים, כאשר חלק ניכר מהמלווים הם בעצמם אזרחים ותיקים שמצאו בפעילות זו משמעות ותוכן. לנוכח העלייה העקבית בנתוני התמותה בבדידות, בעמותת שפר מדגישים כי המענים הקיימים מטעם המדינה אינם מספקים את הצורך המהותי ביותר.

לדברי איילה וול, מנכ"לית העמותה, המערכת הרשמית נוטה לספק שירותי סיעוד, ניקיון או סיוע רפואי טכני, אך מותירה אלפי קשישים ללא מענה לצורך הבסיסי בקשר אנושי ממשי. "כשוותיק נמצא ימים שלמים לבד בבית, זו לא רק בעיה של רווחה, זו סכנת חיים", מזהירה וול. "אסור שנחכה עד שימצאו אותו ללא רוח חיים כדי להבין שהוא היה זקוק לעזרה. בדידות הורגת, והמאבק בה חייב להפוך למשימה לאומית. המדינה עדיין מתייחסת לבדידות כאל בעיה חברתית, אבל בפועל מדובר בסוגיה בריאותית של ממש. ותיק ערירי לא צריך רק עזרה בקניות או בניקיון. הוא צריך לדעת שיש אדם שרואה אותו, מקשיב לו, דואג לו ושם לב אם משהו קורה".

בעמותה קוראים למדינה להכיר בבדידות כאתגר לאומי דחוף ולהרחיב באופן משמעותי את ההשקעה הממשלתית בליווי חברתי ורגשי מותאם, בדומה למודלים הקיימים של מלווי שיקום בתחום בריאות הנפש. "מאחורי כל דלת סגורה יש אדם עם סיפור חיים שלם", מסכמת וול. "השאלה אינה רק כמה אנשים מתו לבד. השאלה היא כמה אנשים חיים כך ממש עכשיו, מבלי שאיש יודע שהם שם".