הטלפון של דניאל המשתולל ממשיך לצלצל, גם אחרי שהלך לעולמו בגיל 24

הטלפון של דניאל רטנר עדיין מצלצל. הורים ממשיכים להתקשר ולשלוח הודעות כדי לקבוע הפעלה ליום ההולדת הקרוב, אבל המכשיר נמצא עכשיו בידי בני משפחתו. "שלום לכולם, יש לנו בשורה עצובה לבשר לכם. שבוע שעבר דניאל היקר שלנו נפטר", נכתב השבוע בפוסט קורע לב שפורסם בפייסבוק. "נורא מחמם את הלב לראות שגם אחרי מותו עדיין רודפים אחריו ורוצים את הקסם שרק הוא ידע להעביר בהפעלות".

רטנר, שהתפרסם בכינוי "דניאל המשתולל", נחשב לאחד השמות המובילים והאהובים בתחום ההפעלות לילדים. הוא נפטר בשנתו ב-26 במאי, והוא בן 24 בלבד. הדבר החשוב לו ביותר היה ביטחונם העצמי של החוגג או החוגגת, שתמיד עמדו במרכז: לתת להם הרגשה של פעם בחיים, שבה הם לפחות גיבורי-על. הורים הזמינו אותו שוב ושוב.

רועי גלילי, מחבריו הטובים ביותר עוד מימי הצבא, עדיין לא מעכל את הבשורה. "היינו בטירונות משטרה צבאית, הוא ישן מיטה מעליי", הוא מספר. "סיימנו טירונות, כל אחד שובץ לקורסים שונים, ואז הייתה הקורונה והיינו בבית בבידוד. שנינו חיפאים. הוא סיפר לי שאח שלו קנה קורס שמלמד איך למכור דברים באינטרנט, הזמין אותי לבוא אליו הביתה, והתחלנו תוך כדי השירות ללמוד למכור מוצרים באתר".

אחרי השחרור הקים גלילי חברת שיווק אינטרנטית, ודניאל אימן אנשים באגרוף קלאסי. כשהתלבט איזה עסק לפתוח, הציע לו חברו חוג לילדים, והשניים החלו להריץ קמפיינים ברשת. "זה צבר תאוצה, הייתה הצלחה בלתי רגילה בחיפה ובסביבה. היה לו חיבור שאי אפשר לתאר עם ילדים", נזכר גלילי. משם הגיע השלב הבא, הפעלות ואירועים: "דניאל היה ממש ממש חרוץ. בנינו קמפיין ודפי נחיתה, זה הכה גלים והוא הפך למבוקש בקנה מידה מטורף. כמו אש בשדה קוצים".

ומהיכן השם? "ישבנו בין שלב החוגים להפעלות וחשבנו על שם במה שאפשר להתחבר אליו, שיהיה כלל ישראלי ולא ספציפי", משחזר גלילי. "אז לא היה ג'מיני, וחיפשנו חרוזים לדניאל. קפץ לי דניאל המשתולל".

הקסם עצמו, לדבריו, התרחש הרבה לפני שהמוזיקה התחילה. "הוא היה מקבל אמא עם המון סימני שאלה ודאגה, וילד שלפעמים היה ביישן וחסר ביטחון, והמטרה שלו הייתה להוציא אותו עם חיוך", מתאר גלילי. "הוא תמיד עשה שיחה מקדימה עם הילד כדי להכיר אותו יותר. גם אם אלה ילדים ביישנים, תמיד היה מצליח לפתוח אותם ולהפוך אותם למסמר הערב. אחרי ההפעלות תמיד היו נשארים ללא מילים. זה פשוט משהו מיוחד".

"מי חשב שיקרה משהו?"

"אני עדיין לא תופס שאני מדבר על מותו", אומר גלילי. השניים התכתבו בוואטסאפ ביום שני בערב, ודניאל שלח לו הודעה אחרי חצות. גלילי השיב רק למחרת בעשר בבוקר, ותשובה כבר לא הגיעה. "הוא לא חזר אליי והייתי בטוח שהוא פשוט מאוד עסוק", הוא אומר.

מי שהבין שמשהו אינו כשורה היה ניק שפירו, חברו הטוב ביותר של דניאל מימי התיכון. השניים דיברו על בסיס יום-יומי, והעובדה שדניאל לא ענה לשלוש שיחות הטרידה אותו. "זה היה מאוד חריג, וכל מי שהתקשרתי אליו אמר שהוא לא זמין", הוא מספר. בערב התקשר שפירו לגלילי, והשניים ביקשו מסימון, חבר שגר קרוב, שייגש לבדוק שהכל בסדר.

דניאל גר בחיפה עם אביו ואחותו. סימון ראה את רכבו חונה בחוץ, דפק בדלת, והאב פתח. השניים נכנסו לחדרו בשעת לילה מאוחרת, כששפירו מלווה אותם בשיחת וידאו לאורך כל הדרך. דניאל שכב במיטתו, והם היו בטוחים שהוא ישן ולא רצו להפריע לו. "יש לי קטע כזה שאני מסתכל אם בית החזה עולה ויורד. ביקשתי מסימון שיבדוק, אבל לילה, בחור בן 24 בריא, מי חושב", אומר שפירו.

למחרת בבוקר נכנסה אחותו של דניאל, בת ה-18, לחדרו. "היא קוראת לו, הוא לא עונה. ניסתה להזיז אותו והרגישה שהוא קר. היא התקשרה למד"א", מספר ג'ו, אחיו של דניאל. המשטרה שהגיעה למקום בדקה חשד לפלילים, והוא נשלל.

סיבת המוות נותרה בגדר השערות בלבד. "זה הלם, זה מטורף. הוא לא עישן, היה צעיר, חטוב, ספורטאי. הכל ככל הנראה קרה בשניות, לא היה אפשר להציל אותו", אומר גלילי.

הטיסה שלא תמריא

שפירו ודניאל היו אמורים לטוס יחד לבוקרשט. "ההתכתבות האחרונה שלנו הייתה ב-23:30 בלילה", הוא אומר. החברות ביניהם נמשכה מאז התיכון: "יש לנו קעקוע משותף על רגל ימין, PB, פרטי בויז. היינו יוצאים הרבה למועדונים, קראנו לעצמנו האסים וכל אחד קיבל קלף", הוא נזכר בחיוך. שפירו אף היה שותף לראשונות של דניאל בעולם: ההפלגה הראשונה, הטיסה הראשונה. "טסנו לדובאי, אני וזוגתי, הוא וזוגתו. הן היו חברות הכי טובות".

את הבשורה קיבל שפירו ביום רביעי בתשע בבוקר, כשהיה בבסיס במילואים. "קיבלתי שיחת טלפון, בטוח שזה הוא. אני אומר לו 'לאן נעלמת', ובצד השני היה ג'ו, והוא אמר לי 'ניק, דניאל מת'. הייתי בטוח שהוא עובד עליי. ישר תפסתי מונית לחיפה, ועד שלא ראיתי את המשטרה מחוץ לבית לא רציתי להאמין".

דניאל היה השישי מבין שמונה אחים. ג'ו, הצעיר ממנו בשלוש שנים, מתקשה לעכל את האובדן. "ברוב הילדות של דניאל לא היו לו הרבה חברים, הוא לא היה מקובל. וזה נתן לו כבוגר את היכולת והרגש לראות את הילדים הלא מקובלים ולהבין אותם ממש. הוא ידע מה זה מרגיש להיות מוחרם", הוא מספר. "המטרה שלו הייתה להפוך את זה, ולעשות כל ילד שמח ובטוח בעצמו. הוא היה ילד חסר ביטחון, והתחיל להתאמן במכון, משקולות ואגרוף. זה נתן לו ביטחון, והוא העביר את זה לילדים".

ג'ו אף עבד לצד אחיו בהפעלות, תחת השם "ג'ו וואו". "אפילו הריבים שלנו היו מצחיקים. בזמן הפעילויות היינו מסתכלים אחד על השני וצוחקים", הוא נזכר. זיכרון אחד עולה אצלו מעל כולם: יום ההולדת ה-78 של סבתם, לפני שנה ושבוע. "הוא ניצל את ההזדמנות ועשה לה הפעלה. ארגן לה בבית שלה עוגה ונרות, 78 נרות שתכבה את כולם. שמנו את השיר האהוב על סבתא שלי, וכל האחים רקדנו יחד סלואו. היה ממש מצחיק ומקסים".

"דניאל היה החבר הכי טוב שלי והאח הכי טוב שיכולתי לבקש", אומר ג'ו, שמקבל בימים אלה מאות שיחות מאנשים שאהבו את אחיו. "הוא היה איש הסוד שלי, והמקום היחיד שידעתי שאני יכול לבטוח בו ב-100% בלי לחשוב פעמיים. הוא קיבל כמות מטורפת של אהבה, והוא הפיץ אהבה. קשה לדבר עליו בלשון עבר".

ובכל זאת, דבר אחד כואב לו יותר מכל: "ילד משלו. זה הכי חסר, שהוא לא הספיק ילד משלו. הוא היה פשוט מתנה שאלוהים נתן לי. לצערי, מלאכים צריכים לחזור למקום שממנו הם באו".