"אני לא משאיר אותה מאחוריי": אחיה של רון צרפתי, שנרצחה בנובה, כתב לה ספר

בשעה שתיים לפנות בוקר, כשחבריו ליחידה כבר ישנו, התיישב בר צרפתי לכתוב. כך, לילה אחרי לילה, במשך שנה וארבעה חודשים, הוא פרק את הגעגוע לאחותו הגדולה, סרן רון צרפתי ז"ל, קצינה בחיל האוויר שנרצחה במסיבת הנובה. אלה היו השעות היחידות שבהן הרשה לעצמו לבכות. בהתחלה אלה היו רק קטעים שפרק בהם את הלב, ובהמשך הם הפכו לספרו החדש, "אני נשאר". "המשמעות היא שאני נשאר איתה", הוא אומר. "אני לא עוזב אותה. אני לא משאיר אותה מאחוריי".

בבוקר ה-7 באוקטובר סגר בר שבת כחייל בחפ"ק המח"ט באיו"ש. בשעות הבוקר הוקפץ עם הכוח שלו דרומה, בלי לדעת מה בדיוק מתרחש, ובלי לדעת שאחותו נמצאת באותן שעות במסיבת הנובה. "בערך בשש ומשהו הוקפצנו לרכבים וחיכינו לפקודה", הוא מספר. "התחלנו נסיעה לכיוון דרום בלי שום ידע, בלי שום דבר".

"פתאום אנחנו מגיעים לאיזשהו אזור מסוים בדרום. עד היום אני לא יודע להגיד איפה זה היה או מה זה היה, והתחלנו לראות חיילים. הבנו שהם לא חיילים שלנו", הוא משחזר. "התחלנו לירות לכל כיוון, פתאום נזרק רימון. באותו רגע היה לי התקף חרדה, ואז לא ידעתי לקרוא לזה התקף חרדה". רק בהמשך, דרך טלפונים של אנשים אחרים, החל להבין שהאירוע גדול בהרבה ממה שידעו בשטח: "פתאום אתה קולט שזה אנשים רצים במסיבה, אנשים בורחים ממחבלים".

בסביבות חמש בערב חזר לבסיס. "פתחתי את הטלפון והיו לי 402 שיחות שלא נענו בטלפון", הוא מספר. "השיחה הראשונה שהוצאתי הייתה לאמא. אמא אומרת לי שרון נמצאת במסיבה בדרום, משהו שאז אני לא ידעתי, כי הייתי בלי טלפון. פתאום הכל בי נלחץ והייתי בפאניקה ולא ידעתי מה לעשות". באותו ערב חזר הביתה להיות עם משפחתו. רון עדיין הוגדרה נעדרת.

"היא כאילו ידעה את זה"

רון נסעה למסיבה עם בן זוגה, עידן הרמתי ז"ל, שנרצח יחד איתה. שניים מחבריהם, גיא גלבוע-דלאל ואביתר דוד, נחטפו מהנובה ושוחררו בהמשך במסגרת עסקה, וחבר נוסף שהיה איתם, ניב, הצליח לברוח, ולדברי בר אף הציל איתו עוד עשרות אנשים. רון עצמה, הוא מספר, כלל לא הייתה בטוחה שתצא באותו לילה. "זו מסיבה שאני יודע שעד הלילה לפני היא לא רצתה לנסוע. אפילו באותו לילה היא אמרה לחברים שלה שאין לה כוח לנסוע. אבל זו הייתה מסיבת הטבע הראשונה של עידן, והיא נסעה בעיקרון בשבילו, בשביל הבן זוג שלה".

כשהחלו האזעקות התקשרה רון תחילה לדודתם אלמוג כדי לספר שמתחילים טילים, ורק כשהבינה שמדובר באירוע גדול יותר התקשרה להוריה. "השיחה התנתקה בתשע וקצת", אומר בר. אחרי האסון, משפט שאמרה למשפחתה חודשים קודם לכן קיבל משמעות מצמררת: "רון הלכה לדודה שלי אלמוג ולאחותי רז ואמרה להן: אני במלחמה הבאה אמות. היא כאילו ידעה את זה".

יומיים אחרי ה-7 באוקטובר הגיעה הדפיקה בדלת. "בלילה שבין שני לשלישי דפקו לנו בדלת שלושה קצינים ולחשו את המשפט שלהם, המשפט המצמרר שאף אחד לא רוצה לשמוע", הוא נזכר. "היינו כל המשפחה ביחד בסלון. ההורים שלי ורז, התאומה שלי, על הספה, אני על הרצפה. הדפיקה הגיעה, וישר התפרקנו בבכי. באותו רגע אתה לא באמת חושב. דופקים לך בדלת ואומרים לך היא איננה. באותו רגע אתה מאבד עשתונות".

שמש ופיית מדבר

לבר חשוב לספר מי הייתה רון בחייה. "רון הייתה אחותי הגדולה", הוא אומר. "היא הייתה קצינה בחיל האוויר, אבל מעבר לזה היא הייתה אור גדול לכל מי שהכיר אותה. היא אהבה לרקוד, לטייל במדבר, לצחוק ולאהוב אנשים בלי לשפוט אותם. לרון הייתה יכולת לגרום לכל אחד להרגיש מיוחד ושייך". את חייליה, הוא מספר, ראתה כמעט כמו ילדים שלה: "היא דאגה להם לכל דבר ולעניין, בין אם זה לסגור שבתות במקומם, או אם נגיד הם פספסו ארוחות ערב בימי שישי, היא הייתה קונה אוכל ומכינה להם. דגים, שניצלים, מטבוחה, סלטים, הכל".

בבית גדל בר עם שתי אחיותיו, רון ורז. "זה תמיד היו אני, רון ורז", הוא מספר. "רון הייתה הגדולה. רון ורז, התאומה שלי, היו החברות הכי טובות מגיל מאוד מאוד צעיר. בכל זאת, הן שתי בנות ואני בן אחד. היה כיף לראות את זה מהצד, לשמוח בשבילן. שתיהן מאוד אהבו מוזיקה, ובמיוחד ריקוד".

את רון כינו בין היתר "שמש" ו"פיית מדבר". "כולם תמיד קראו לה פיית מדבר, כי היא מאוד מאוד אהבה את המדבר", הוא אומר. "וגם שמש, כי היא הייתה מאוד מאוד חייכנית, קורנת. כל חדר שהיא נכנסה אליו, אפילו אם הוא היה עצוב, פתאום הוא הפך לשמח". המשפט שליווה אותה, לדבריו, היה "הבא לאוהבך השכם לאוהבו". "הרבה אנשים, כשרואים מישהו עצוב, הם שואלים אותו מה קרה בשביל לסמן וי. אבל רון הייתה רואה סתם מישהו זר ברחוב שקרה לו משהו, חייל שלה או כל בן אדם אחר, והיא הייתה באמת שואלת אותו מה איתו. היא הייתה יושבת איתו עד שהיא הייתה מצליחה לעזור לו".

"לי יש אחות בשמיים"

אחרי השבעה ניסה בר להיות 'החזק' בבית. "לא הסכמתי לעצמי לבכות ליד המשפחה שלי, ליד חברים, כדי להישאר חזק", הוא אומר. "הפעם היחידה שראו אותי בוכה באמת זה בלוויה. מאז תמיד רציתי להיות החזק בבית, זה שנושא את כולם על הכתפיים כדי לא להראות שלעוד מישהו קשה. מאוד קשה לי להראות את עצמי בוכה". במקום לבכות ליד אחרים, התחיל לכתוב. "פשוט התחלתי לרשום, לכתוב על געגוע, לכתוב זיכרונות, על הצחוק של רון. פשוט כתבתי ובכיתי תוך כדי, אבל בכיתי כשאני לבד".

את הספר כתב בלילות בצבא, בין שתיים לשש לפנות בוקר. "אלה השעות שהייתי נשאר ער בשביל לכתוב אותו", הוא מספר. בהתחלה רצה לקרוא לו "סיפור רון", משחק מילים בין סיפור קטן לסיפור על רון, אבל כשעבר על הטקסטים גילה שתי מילים שחוזרות שוב ושוב: 'אני נשאר'. כך נולד שם הספר. "המשמעות היא שאני נשאר איתך. אני לא עוזב אותך. אני לא משאיר אותך מאחוריי".

השם הזה, הוא אומר, מתאר גם את הדרך שבה הוא חי מאז שנרצחה. "בסוף היא חיה בתוכי. היום כל שאלה או כל דבר שיש לי אני מסתכל לשמיים. אנשים אומרים יש לי אלוהים אז הם מסתכלים לשמיים. אני אף פעם לא האמנתי, אבל לי יש אחות בשמיים. יש אחות שמסתכלת עליי נופל, מסתכלת עליי קם, מסתכלת עליי סובל. אני מרגיש שהיא בונה אותי מחדש בכמעט שלוש שנים האחרונות". הספר, לדבריו, התחיל כמו יומן, אבל הפך עם הזמן לפרקים שמספרים גם על ה-7 באוקטובר, גם על האבל, ובעיקר על רון. "אני מנסה להנכיח את רון בכל שורה או בכל מילה או בכל דבר שאני עושה גם היום ביום-יום בחיים שלי".

אחד המשפטים שהיה לו קשה במיוחד להוציא החוצה קשור למה שקרה לצוות שלו אחרי שנרצחה. "יש לי משפט של 'אני מודה שאת נרצחת ולא אני', כי הצוות שלי נהרג שבועיים לאחר מכן", הוא מספר. "זה משפט שמאוד מאוד קשה להוציא לעולם". כשנשאל אם המשמעות היא שאם רון לא הייתה נרצחת ייתכן שהיה נהרג עם הצוות שלו, השיב: "כן, אני חזרתי הביתה בעקבות מה שקרה ולא הייתי איתם. בסופו של דבר, כמה שאנחנו זורקים לאוויר אני לא מפחד למות, כשאתה רואה את זה מקרוב, זה מאוד מפחיד למות".

"אני לא בא לספר בספר על עצמי", הוא מבהיר. "אני רוצה לספר על רון. אם הייתי צריך לכתוב על עצמי הייתי רושם היי, אני בר, נקודה. נגמר הספר. לרון היו תוכניות. רון הייתה קצינה. אני גזרתי את החוגר של רון. רון ידעה בדיוק מה היא רוצה בחיים". לדבריו, היא הייתה אמורה לטוס לטיול הגדול, להתחיל פסיכומטרי ולראות עולם. "היה לה תכנונים לראות עולם והרבה עולם. היא חסכה את כל הכסף שלה. הייתה לה שאיפה להיות מיליונרית, והיא גם הייתה מגיעה לזה".

דרך נוספת שבה בר מנציח את אחותו היא שיר חדש, "רון שלי", שכתב עליה בתקופה האחרונה. "אמרתי לעצמי יש לי את היכולת לכתוב ספר, אולי יש לי את היכולת לכתוב שיר". את הטיוטה הראשונה שמר בטלפון במשך כשנה, עד שפנה לזמרת ולדי-ג'יית דרור כהן. "היא אמרה לי שהיא בשמחה תעבוד על השיר, והוא יצא תוך שבוע. זה מרגש לדעת שהצלחתי להנציח אותה".

בדרכי ההנצחה שלו מנסה בר גם להסביר מה זה לאבד אחות. "זה לאבד את החבר הכי טוב שלך", הוא אומר. "לאבד את הבן אדם שגדלת איתו ובן אדם שתכננת איתו דברים קדימה. החדר שלה פשוט עומד בבית עדיין עם הריח שלה. לא היינו מוכנים להוציא משם כלום".

המסר שהוא רוצה שאנשים ייקחו מהספר ומהשיר ברור לו מאוד. "שאף אחד לא יוותר על החלומות שלו. לרון היו הרבה חלומות והיא ידעה שהיא יכולה להגשים אותם. שאף אחד לא יוותר לעצמו, נקודה. אני גם לא יכולתי לוותר לעצמי. אמרתי לעצמי שאין מצב שזה לא יקרה. גם רון לא הייתה נותנת לי לקרוס. אני רוצה להוות דוגמה לאחרים שחוו אובדן: יש לכם עם מי לדבר, אתם לא לבד בזה. כמה שיש לנו פסיכולוגים ופסיכיאטרים שיכולים להגיד לנו שהם מבינים את זה כי הם למדו את זה, אף אחד לא יבין את זה מקרוב עד שהוא יחווה את זה מקרוב".

את הספר "אני נשאר" אפשר להזמין ישירות מבר צרפתי בטלפון: 052-648-0333