הן היו זרות גמורות, היום הן 11 אחיות שמחזיקות זו לזו את היד

הן הכירו ברשת, בקבוצת וואטסאפ קטנה של חמש נשים, וכיום הן 11. כולן אמהות לילדים קטנים, כולן חלו בסרטן השד, וכולן הפכו למה שהן עצמן מכנות אחיות לחיים. בימים אלה יצאו כמה מהן, יחד עם משפחותיהן, למחנה הקיץ השנתי של "בית אורנית" של עמותת עזר מציון, בכפר הנופש בגבעת אולגה, מחנה המיועד למשפחות שבהן אחד מבני הבית מתמודד עם מחלת הסרטן.

בר דניאל, בת 34 מהוד השרון, גילתה את המחלה לפני כשנה, בזמן שהניקה את בתה השנייה. "הרגשתי גוש בשד, ממש תוך כדי הנקה", היא מספרת. "כולם אמרו לי שזה גודש בגלל החלב, אבל זו ילדה שנייה שאני מניקה, והרגשתי משהו שונה." לאחר ביופסיה אובחנה בסרטן השד. הגוש היה גדול יחסית, וההפתעה הייתה מוחלטת. "אני נטורופתית, מתעסקת באורח חיים בריא, לא דמיינתי שזה יקרה לי", היא אומרת.

בעבורה, האבחון היה מכה שהגיעה בעיתוי בלתי אפשרי. בביתה שני ילדים קטנים, האחת בת שבעה חודשים והשני בן שנתיים ושבעה חודשים, ובעלה שירת אז במילואים. "חרב עליי עולמי. קודם כל מחשבות של מה יהיה עם הילדים. הדבר הראשון שאת רואה זה המוות", היא נזכרת. ואז, היא מספרת, הגיע מצב הרוח של העשייה: "אני קמה ואומרת אוקיי, מה אני צריכה לעשות." בין השאר נדרשה להתמודד גם עם שאלת שימור הפוריות, הזרקות הורמונים ושאיבות זקיקים. באוקטובר החלה טיפול כימותרפי אגרסיבי שנועד להקטין את הגידול האלים, חמישה חודשים קשים במיוחד.

חיכתה עם הטיפול לביקור בישראל

נירה וטרוני בן יצחק, בת 40, חיה כבר 19 שנה בכפר קטן על גבול טוסקנה וליגוריה שבאיטליה, שם למדה רפואה ופגשה את בעלה מרקו. היסטוריה של גושים שפירים בחזה גרמה לה שלא להיבהל כשמצאה גוש נוסף, ובדיקת אולטרסאונד באיטליה חיזקה את ההערכה שמדובר בגידול שפיר. היא החליטה לחכות עם הטיפול עד ביקור מתוכנן בישראל בפסח. חמישה חודשים חלפו, ובארץ גילתה הרופאה שהגוש שהיה בגודל ארבעה סנטימטרים כבר הגיע לחמישה וחצי. "כשראיתי את הפנים של הטכנאי באולטרסאונד, כבר הבנתי שמשהו לא בסדר", היא מספרת. האבחנה: סרטן טריפל פוזיטיב שכבר ישב על בלוטות הלימפה.

הכירורג בבית החולים שיבא לא בזבז זמן. "אמר לי אם יש לך תוכניות להיום, תבטלי, אני שולח אותך לעוד כמה בדיקות", מספרת נירה. פרופסור דב זיפל הלך פיזית למזכירות לקבוע לה תורים דחופים. הסרטן שאובחן, היא למדה, הוא אחד הקשוחים, עם נטייה להתפשט למוח ולריאות, אך גם אחד המגיבים היטב לטיפול הכימותרפי והביולוגי שקיבלה במקביל.

נירה נשארה בישראל עם הילדים, בעלה חי על הקו בין המדינות, והוריה המבוגרים גידלו את הנכדים בתקופה שבה כמעט לא תפקדה. "הכימו גורם לך להרגיש שהגוף שלך קליפה. נגעתי בגיהינום וחזרתי", היא מתארת. את האחיות במיון האונקולוגי בשיבא היא מכנה "יותר ממלאכיות": "הגעתי מפורקת והם הרכיבו אותי מחדש, והכל בחיוך."

מעבר לצוות הרפואי ולמשפחה, שתיהן מצביעות על מקור כוח שלא ציפו לו, קבוצת הנשים שאליה הצטרפו. בר נכנסה בתחילת הדרך לקבוצות של חולות סרטן, ומצאה קבוצת וואטסאפ קטנה של אמהות בגילה. "היינו אז חמש נשים, ולאט לאט הקבוצה גדלה", היא מספרת. "היום אנחנו 11, מחוברות מאוד מההתחלה. זה היה עוגן מטורף, גם פיזית וגם רגשית." יום אחד, כשלא מצאו לה ורידים לטיפול, הגיעו שתיים מחברות הקבוצה לתל השומר והחזיקו לה את היד. לפני הניתוח, נירה ליוותה אותה. "יש משהו כשאת משתפת מישהי שהיא בתוך זה", אומרת בר. "גם בעלי, שהכי קרוב אליי, לא יכול להבין את הנקודות שהייתי שם".

נירה הצטרפה במקרה, אחרי שפגשה אישה בשם יעל בהמתנה לכימו. "אני חברה בהמון קבוצות ואמרתי טוב, עוד אחת. לא חשבתי שבקבוצה הזאת ייצאו לי אחיות לחיים", היא אומרת. "כל אחת באה ממקום אחר בארץ, עוסקת במשהו אחר, אבל מה שאנחנו עוברות רק אנחנו יכולות להבין. השיחות לא סובבות רק סביב הסרטן, אנחנו מדברות על הכל. אנחנו 11 אחיות".

עוטפים את המשפחה

בתוך הרשת הזאת של תמיכה נכנסה גם עזר מציון. תומכת רווחה מטעם העמותה הגיעה לבית החולים, הרעיפה מתנות על נירה ועל ילדיה, והכירה לה את בית אורנית. "הרבה לא יודעים על קיום המקום הזה", אומרת נירה. "יש שם המון חוגים לחולי סרטן, ועוטפים גם את המשפחה. הם לא רואים רק את החולה, הם רואים את כל המשפחה שלו. אפשר גם לישון שם, וזה לא נופל ממלון חמישה כוכבים. הכל ניתן באהבה, ללא תשלום."

מחנה הקיץ שאליו יצאו הוא חלק מאותה מעטפת. לפי העמותה, משתתפים בו כ-150 משפחות, כ-600 איש, ומתלווים אליו רופא, אחות וצוות של כ-50 מתנדבים, שמדי בוקר עורכים בדיקות דם למעקב אחר מצב המשתתפים. לצד המעקב הרפואי כולל המחנה הופעות של אמנים מובילים, לונה פארק וטיול ג'יפים.

שתיהן מתאוששות כעת מהטיפולים. בר עדיין מתמודדת עם תופעות הלוואי של הכימו ומתחילה שיקום קוגניטיבי, שכן הטיפול פוגע לא פעם בשליפת מילים ומאט את המחשבות, ובמקביל מתחזקת פיזית ומתחילה להתאמן. "הכי חשוב לעבד את כל התקופה הזאת", היא אומרת. נירה נחשבת מחלימה, ובתחילת אוגוסט תעבור בדיקת MRI כדי לוודא שהיא נקייה. "אני באמונה שלמה", היא אומרת.

מייסדת ומנהלת בית אורנית של עמותת עזר מציון, ד"ר ברכה זיסר, מסכמת: "בר ונירה ושאר החברות לקבוצה המיוחדת הן נשים מעוררות השראה, שלצד המחלה ממשיכות לנהל חיים מלאים ואמהות במשרה מלאה. התמיכה ההדדית שלהן, שאנו רואים גם במהלך הטיפולים, נותנת אור ותקווה לכל מי שרואה אותן. מבחינתנו, האפשרות שלהן ליהנות במחנה יחד עם המשפחות היא עולם ומלואו, וזכות שלנו להיות חלק מהמסע המיוחד שלהן."