לישי מירן: "עכשיו יש לי זמן לטפל בעצמי"

מאז שעמרי מירן נחטף לעזה הפכה אשתו לישי לאחת הדמויות הבולטות במאבק להשבת החטופים, כשהובילה במשך שנתיים מאבק נחוש ומעורר השראה. תשעה חודשים לאחר ששב הביתה במסגרת העסקה שהחזירה את אחרוני החטופים, השניים העניקו ריאיון זוגי משותף ליואב לימור וגלית גוטמן בו הם דיברו בכנות על תהליך השיקום האתגרים בזוגיות, האם הם ישובו לנחל עוז והניסיון למצוא מחדש שגרה אחרי הטראומה.

מירן שהתאפיינה באנרגיות הבלתי נגמרות שלה לאורך כל התקופה שבעלה היה בשבי שיתפה לאן היא מתעלת אותן כיום: "אני סוף סוף יכולה לטפל בעצמי. הרבה פעמים אנשים חושבים שזהו, זה נגמר. אני רק עכשיו מתחילה באמת להבין מה אני חוויתי, לא רק בשנתיים גם מה חוויתי באותו היום. יש שיקום של היחסים, גם שלי עם עומרי, אבל גם שלי עם רוני ועלמה. עלמה הייתה בת חצי שנה, ואבא נעלם, וגם אימא נעלמה באיזשהו אופן. עם רוני היה אפשר לתקשר את זה, וגם זה היה לא פשוט אבל עבור עלמה זה פשוט כאילו אימא גם נעלמה לה בהרבה מהמקרים. זה גבה מאיתנו מחיר מאוד גבוה. התמונות של אותו היום והתמונות של אחרי רק עכשיו מגיעות בכל מיני וריאציות. אבל אני תמיד אמשיך, ראיתי לא מזמן ריל שלי שאני אומרת שאני לא אופטימית ולא פסימית, אני ריאלית, אז אני ממשיכה בריאליות ואני יודעת שיש לנו עוד חיים שלמים לפנינו".

עמרי התרגלתם כבר לזה שאתה בבית?
"כן ולא. כי אתה במציאות מסוימת, אי אפשר לברוח מזה. ברגע שירדתי מהרכב של הצלב האדום, כבר עשיתי איזשהו קאט בראש אבל לא הכל עבר. יש עוד דברים שנשארים לא הכל נשאר שם".

לישי כשאת שומעת את התשובה הזאת, מה עובר לך בראש?
"אני אגיד שזה גם הדדי. תמיד יש את המקום הזה של לנסות להשלים, אבל לא באמת אפשר להשלים. בראש תמיד ידעתי שזה יהיה תהליך ארוך, לא הבנתי עד כמה, לפעמים הוא מתיש ומתסכל, אבל עמרי פה, וזה הכי חשוב".

עמרי מה החזיק אותך בזמנים הקשים שם?
"הרצון לחיות, הרצון לצאת משם, ולחזור. בהתחלה לא ידעתי למה אני חוזר, כי עד אחרי שהסרטון הראשון שלי ושל קית' פורסם, לא ראיתי את לישי בשום מקום. גם כשנחשפתי לטלוויזיה לא ראיתי אותה, אז כשראיתי אותה הבנתי שאוקיי, יש לי פה עכשיו את ההתמודדות של לצאת מכאן, זה לא כל כך תלוי בי, אבל אם זה יקרה אז לפחות אני לא חוזר לחורבן טוטלי, אלא לאיזשהו תהליך שיקומי אישי, משפחתי וזוגי. זה וגם הדווקאיסטיות שבי, שאני יוצא מכאן בחיים ואני מקווה בסוף לראות אתכם גם ננקמים".

לישי סיפרה בעבר שכל לילה רוני הבת שלכם הייתה צועקת לשמיים לילה טוב אבא.
עמרי: "זה קרה גם מהצד שלי. מהלילה הראשון, כל לילה הייתי משכיב אותה לישון בדמיון שלי. אם זה היה בבוקר, אז זה להוציא אותה לגן וכן הלאה".

לישי: "רוני אתמול חגגה יום הולדת חמש ואבא בבית, סוף סוף. השבוע בטיפול שלה, היה איזה רגע שהיא סיפרה למטפלת שיש לה יום הולדת. היא שאלה אותה, מה יהיה שונה השנה? לראות את הפנים של רוני כשהיא חושבת על מה יהיה שונה השנה, ופתאום היא קלטה והבינה שהיא צריכה למצוא משאלה אחרת. האוטומט אצל ילדה בת חמש היה שאבא וכל החטופים יחזרו. תשעה חודשים אחרי, היא פתאום קלטה שהיא צריכה לחשוב על משאלה אחרת".

איך נראית אהבה אחרי מה שעברתם?
לישי: "אנחנו לומדים להכיר אחת את השני שוב, לא הכל ורוד ולא הכל הוא כמו שהרבה פעמים רואים באינסטגרם ובכל הרשתות. כמו כל זוג, יש לנו את הוויכוחים והריבים שלנו, אבל אנחנו ממשיכים להתעקש על הבית שבנינו ואנחנו נשקם אותו. גם אם זה יהיה ארוך, הוא יקום שוב. הדבר הכי חשוב זה שבאמת יש את האהבה הזאתי, כי זה הבסיס להכל. כל הזמן אמרתי את זה גם ברעיון, אנחנו מאוד שונים, וזה מה שיפה בזה".

אתם מדברים על בית אבל הוא לא קיים.
עמרי: "נלקח לנו המקום של הבית. לישי היא בת שדרות, וכשאני הגעתי לנחל עוז בפעם הראשונה, אז מבחינתי הגעתי הביתה. עד היום שאני נוסע על הכביש לנחל עוז, אז אני מרגיש מין התרוממות רוח כזאת של חזרה הביתה. עכשיו צריך למצוא את הדרך החדשה".

אתם חושבים שתחזרו לשם?
עמרי: "אנחנו לא סוגרים על זה את הגולל, כרגע זה מאוד קשה. היינו שם בט"ו בשבט השנה לנטיעות, ולרוני היו שתי בקשות, לנסוע לרפת בנחל עוז, ולראות את הפרות ולנסוע למגרש המשחקים. הדרך למגרש המשחקים, היא דרך הדירה שלנו. לא הכנו אותה ולא אמרנו לה כלום. בשנייה שחלפנו ליד הבית היא פשוט הזדגגה, מין מיסוך כזה. היא לא אמרה כלום, היא נאטמה, ולקח הרבה זמן להוציא אותה. גם במגרש המשחקים לקח לה זמן עד שהיא יצאה מזה. אז להביא אותה לתוך הסיטואציה הזאת זה משהו שהוא לא פייר".

כשעברת שם וליד הבית של השכנים שלך שממנו נחטפת, אתה גם מזדגג?
עמרי: "אני דווקאיסט, בשבילי זה ניצחון כשאני מתהלך בשבילי בקיבוץ. זה כשאני מגיע, לכמה שעות, אבל זה רק כמה שעות ולא לחיות שם אז אני לא יכול להעיד על זה".

איך משקמים את האמון מול המדינה? מול הצבא שלא היה שם? מול בני אדם?
עמרי: "זה מורכב, כי יש פה הרבה תסכול וכעס שמתחיל עוד בתקופה שלפני ה-7 באוקטובר. אם זה בזה שלקחו לנו את הנשקים של כיתת הכוננות, אם זה באיך שאתה רואה שמתייחסים לסיטואציה, ואני חייב לציין שגם כמדינה, להכיל את העניין הזה של סבבים, ושיושב ארגון כת טרור רצחנית לצידנו ומנהל את חיינו בעצם בלי להיכנס ולגמור את זה. לתחושה שלי והדברים שהיינו אומרים בחבר'ה בקיבוץ, למה אנחנו לא יוזמים? עדיף ששנה לא נהיה בבית, מפונים באיזשהו יישוב או קיבוץ פה בארץ מאשר ברילוקיישן בעזה כמו שהיה לי בשנתיים האלה".