mako
פרסומת

"לא באתי כי רציתי לברוח מהודו, באתי כי רציתי לשרת": הצעירים שעוזבים הכל כדי להתגייס לצה"ל

כ-300 צעירים יהודים מ-34 מדינות עלו לישראל הקיץ במסגרת גרעין צבר. מאיה מהודו ורוברט מארצות הברית מספרים למה עזבו את ביתם, מה גרם להם להחליט אחרי ה-7 באוקטובר, ואיך מתמודדים עם בדידות כשהמשפחה בקצה השני של העולם

שרי שיין
mako
פורסם:
חניכי גרעין צבר
חניכי גרעין צבר | צילום: צופים גרעין צבר
הקישור הועתק

בעיירה קטנה, ארבע שעות נסיעה ממומבאי, חיות חמש משפחות יהודיות. מאיה (שם בדוי) גדלה שם, בת לאב שמשמש חזן בבית הכנסת המקומי. כשלמדה באוניברסיטה במומבאי היא הייתה היהודייה היחידה בקמפוס. "תמיד היו שאלות על הדת והמסורת", היא נזכרת. "מצד אחד שמחתי על הסקרנות, מצד שני הרגשתי יוצאת דופן. הייתה לי הרגשה שאני שונה, ורציתי להיות בחברת אנשים כמוני".

היום מאיה נמצאת בקיבוץ עין השופט, אחת מתוך כ-300 צעירים יהודים מ-34 מדינות שעלו לישראל הקיץ במסגרת גרעין צבר של תנועת הצופים, כדי להתגייס לצה"ל כחיילים בודדים. מאז ה-7 באוקטובר נרשמה עלייה של 33% בהצטרפות לתוכנית, ולפי נתוני התנועה 85% מהחיילים הבודדים שעולים באמצעותה נשארים לחיות בישראל. כ-30% ממשפחותיהם עולות בעקבותיהם.

גרעין צבר הוא מיזם שיתופי של יחידת מיטב בצה"ל, תנועת הצופים, האגף הביטחוני-חברתי במשרד הביטחון ומשרד העלייה והקליטה, שפועל מאז 1991. התוכנית מאפשרת לעולים חדשים שמעוניינים לשרת בצבא לעבור תהליכי מיון ובו זמנית ליצור קהילה בגרעינים הפזורים ברחבי הארץ, בעיקר בקיבוצים אך גם בערים, כמו מרכז הקליטה ברעננה.

"הכי הרבה מגיעים מצפון אמריקה, אבל יש עלייה מאירופה ומכל העולם, גם מווייטנאם והודו", אומרת לירון יפה, דירקטור גלובלי של צופים גרעין צבר. את הזינוק הגדול ביותר היא מזהה דווקא בצרפת, הקהילה היהודית הגדולה ביותר בתפוצות אחרי ארצות הברית. "בשנה האחרונה הגיעו 52 מצרפת, לעומת חמישה או שישה בשנה שלפני".

לדבריה, ה-7 באוקטובר הגביר את המוטיבציה. "הם רוצים לבוא ולהגן על העם היהודי בדרך אקטיבית", היא מסבירה. "גורם נוסף הוא עלייה חדה באנטישמיות בכל העולם. אנשים שמעולם לא חוו אנטישמיות פתאום חווים אותה, ברחוב, בבית הספר, באוניברסיטה. פתאום הם צריכים להסתיר את זהותם, להסתיר שרשרת עם מגן דוד. כאן הם יכולים להיות גאים במי שהם".

פרסומת
חניכי גרעין צבר
חניכי גרעין צבר | צילום: צופים גרעין צבר

את הדרך לישראל מאיה תיארה כתהליך ארוך. היא ביקרה בארץ ארבע פעמים לפני שהחליטה, כשכל ביקור חידד את התחושה. "ב-2024 הגעתי להתנדב וזה מאוד השפיע עלי. למדתי על החיים בישראל, איך המלחמה משפיעה על אנשים שעדיין מוצאים שמחה בחיים שלהם. זה הרגע שחשבתי על עלייה", היא אומרת. בביקור הבא חוותה אזעקות לראשונה. "היה מדהים איך אפשר להרגיש בטוח בסיטואציה כל כך לא בטוחה. אנשים במקלט שמים מוזיקה ובחוץ מלחמה. לא רציתי לחזור להודו, רציתי להישאר". היא עשתה קורס במד"א והתנדבה באמבולנס. "כל החוויות האלה גרמו לי להבין שהחיים פה הם עם ערך כל כך עצום, אני רוצה להיות חלק מזה".

המשפחה החדשה

בקצה השני של העולם, גם רוברט (שם בדוי) עשה את אותה ההחלטה. רוברט נולד וגדל בקונטיקט, בן לאם יהודייה ואב קתולי. בסביבתו לא הייתה קהילה יהודית, והוא ומשפחתו היו היהודים היחידים באזור. "היינו הולכים לבית כנסת רק בחגים, וזה כל מה שיכולנו לעשות. אבא שלי היה קתולי, ככה שלא ממש גדלנו כיהודים", הוא אומר. הוא תמיד רצה להתגייס לצבא, ואף הצטרף לתוכנית צבאית אמריקאית. אבל ב-7 באוקטובר הכל השתנה. "הייתי בהלם. אני חושב שזה היה הניצוץ שגרם לי להחליט סופית. בארצות הברית הרגשתי חסר תועלת. ידעתי שאני מוכרח לבוא לכאן, לעלות לישראל ולעשות את החלק שלי".

פרסומת

רוברט נמצא כעת בהרצליה אצל משפחה מארחת, ובהמשך יעבור לקיבוץ רמת יוחנן. הוא מתגייס בינואר, ולפני כן ילמד באולפן ויטייל ברחבי הארץ. כבר עכשיו, הוא אומר, הוא הכיר 15 אנשים שעלו, ואת 13 השותפים שיגורו איתו בקיבוץ. "הם יהיו המשפחה שלי".

חניכי גרעין צבר
חניכי גרעין צבר | צילום: צופים גרעין צבר

גם ההורים עברו תהליך. "ישבתי עם המשפחה והסברתי שאני רוצה לעשות עלייה, ולמה", מספרת מאיה. "אמא שלי מאוד תמכה, גם אחותי הקטנה. אבא שלי יותר חשש, הוא היה מודאג, פחד ממלחמה, פחד שאהיה בארץ לבד. הסברתי לו כמה המסע הזה חשוב לי, כמה אני רוצה לבנות פה משפחה". רוברט מספר תגובה דומה: "הם היו בהלם, אבל תמיד ידעו שאני רוצה לעבור לישראל. הם כבר עברו את העובדה שאהיה בצבא כשהצטרפתי לצבא האמריקאי. אני בן 22 ויש לי יחסים מאוד טובים עם אמא שלי, שרוצה רק שאהיה מאושר".

פרסומת

הבדידות היא האתגר המרכזי, אבל מאיה מדגישה שגרעין צבר הפך לרשת ביטחון. "אני מדברת עם המשפחה שלי כמעט כל יום, מתגעגעת למשפחה ולאוכל הודי. ניסיתי לבשל פה אבל זה לא אותו דבר", היא אומרת בחיוך. "אבל אני מוקפת באנשים שמבינים אותי ועוברים את מה שאני עוברת. יש משהו שמחבר בין כולנו, כולנו עשינו עלייה, כולנו יהודים, וכאילו אנחנו מכירים שנים. זה נפלא".

ההתחלה לא תהיה קלה

התוכנית דואגת לרכים שלהם מרגע ההחלטה. לדברי לירון יפה, התהליך מתחיל בארצות המוצא בפרק הכנה של ארבעה עד שישה חודשים, שבו המשתתפים מתגבשים כגרעין ועוברים סמינרים. בארץ הם מקבלים מגורים, אוכל, משפחה מארחת וקהילת תמיכה. "ברעננה למשל יש מתנדבים שמכינים ארוחות שישי. מגיעים כל החברה מהצבא ומקבלים ארוחות חמות מתושבי רעננה. בבאר שבע יש מרכז חדש שהוא הבית שלהם. והרכזים הם איתם עד השחרור".

חידוש השנה הוא המחזור השני של גרעין צבר תורני, בשיתוף מדרשת לינדנבאום. במסגרתו עלו 12 צעירות דתיות מארצות הברית, כפול מהמחזור הקודם, שבחרו להתגייס כחיילות בודדות תוך שמירה על אורח חיים דתי. לדברי יפה, מאז ה-7 באוקטובר עלה מספר הצעירים הדתיים שמבקשים להשתתף בתוכנית. "בקיץ נפתחו שני גרעינים דתיים בקיבוצים, וגרעין של נשים צעירות שרוצות לשרת בצבא אבל רוצות שהמגורים וחיי החברה יהיו בסביבה נשית. הגיוס עצמו מעורב, הן חלק מקהילה מעורבת, אבל כשהן חוזרות הביתה הן חוזרות למשהו אחר".

פרסומת

אירוע הפתיחה של מחזור קיץ 2026 התקיים ב-8 בספטמבר באולם סמולרש באוניברסיטת תל אביב. מאיה, שבינתיים התאקלמה בקיבוץ עין השופט, מסכמת את הרגשות: "זאת פעם ראשונה שאני בקיבוץ. אין דבר כזה בעולם כולו. כולם מדברים עם כולם, כמו משפחה אחת גדולה". היא יודעת שההתחלה בצבא לא תהיה קלה, אבל לא מתכוונת לשכוח מה הביא אותה לכאן. "לא באתי כי רציתי לברוח מהודו. באתי כי רציתי לשרת ולהיות חלק ממשהו שהוא גדול ממני, ויעזור לאנשים שלי".