כשמערכת בריאות הנפש עמוסה, הקהילה נכנסת לתמונה

בשנים האחרונות הציבור הישראלי נחשף שוב ושוב להדרכות כיצד לזהות מצוקה נפשית ומה אפשר לעשות כשאדם קרוב מתקשה. אך כל אלו מעלות שאלה אחרת: האם אנו ממשיכים להתמקד רק בזיהוי ובתגובה למצבי משבר במקום לבנות מראש תשתית חברתית שתסייע להתמודד איתם?

מאז הקורונה, ובוודאי מאז ה-7.10 ברור מתמיד כי מצוקה נפשית אינה תופעה שולית, אלא חלק מהמציאות של לא מעט אנשים. במקביל, מערכות בריאות הנפש מתמודדות עם עומס גובר, והיכולת לספק מענה מקצועי מיידי מוגבלת. מכאן מתחדדת ההבנה כי בריאות נפשית אינה נוצרת רק בחדר הטיפול, אלא גם במרחבים היומיומיים עם המשפחה, החברים, השכנים והסביבה הקרובה.

לכן עולה הצורך לבנות תשתית קהילתית שתאפשר לאנשים בסביבה הקרובה לזהות מצוקה ולהעניק עזרה ראשונה נפשית, בדומה לעזרה ראשונה רפואית. לא מדובר בהפיכת כל אדם למטפל, אלא במתן כלים. בניגוד לסבבים הראשונים, שבהם היתה הרבה אנרגיה, כעת ניכרת "עייפות החומר". מיד אנו "מותקפים" בהרצאות, וובינרים ופעילויות מצד אנשי מקצוע שכוונתם טובה, אך לעיתים נוצר פער בין הרצון להעניק לבין היכולת לקלוט. כשיש עייפות כזו, הפעילות המרכזית שעשויה להתאפשר היא דווקא בסביבה הטבעית והמוכרת. לכן חשוב שהאנשים הקרובים ידעו כיצד לזהות צורך נפשי ולתמוך מבלי לשפוט או לייעץ, אלא פשוט להיות שם ככתף תומכת. בשנה האחרונה פעלנו לפיתוח מודל של הכשרה קהילתית. הרעיון הוא ליצור נקודות תמיכה בתוך הקהילה עצמה, אנשים שמסוגלים להקשיב, להציע סיוע ראשוני ולהפנות להמשך טיפול מקצועי בעת הצורך.

אז מה זה אומר? להיות בקשב לקהילה הספציפית שאנו חלק ממנה. למשל, לחבר בין קשישים לילדים כך שההורים יזכו להפוגה, הקשישים יחושו ערך ומשמעות, והילדים ייהנו ממשחקיות חדשה. לארגן מפגש זום שבו כל אחד משתף שישים שניות מצחיקות, ואפילו לשלוח תמונה שבועית של פרח או שיר מעודד.

אך לפני שנהיה כתף תומכת, שווה לבדוק באיזה מצב אנחנו עצמנו, שכן אי אפשר למלא מכוס ריקה. חשוב להקשיב לעצמנו לכדי שנוכל להעניק מתוך פניות. אחרי השנתיים האחרונות "חוסן" הפכה למילה שחוקה, אך חמשת ממדי החוסן שמצאנו כמקיפים ומשלימים הם:

גוף: פעילות גופנית כעוגן שמפחית קורטיזול, משחרר אנדורפינים ומשפר שינה. גם מתיחות קצרות או סיבוב של רבע שעה עושים הבדל.

נפש: ניהול הרגשות, המחשבות וההתנהגות תוך מתן לגיטימציה גם לרגשות קשים (מתן שם לרגש מפחית את עוצמתו) והחלפת מחשבות שליליות אוטומטיות בחלופות מאוזנות.

רוח: חיבור לאמונות ולערכים שמנחים אותנו, קיום טקסים קטנים שעושים לנו טוב וחיפוש משמעות ברגעים קשים.

טבע: שהייה בטבע משפרת תחושות פיזיולוגיות ורגשיות, והלמידה מהמחזוריות והצמיחה שבו מסייעת לנו.

קהילה: תחושת שייכות, תמיכה הדדית ותקשורת פתוחה הן המגן מפני שחיקה ומצוקה.

אחרי שמילאנו את המצברים, אחד הכלים המשמעותיים ביותר העומד לרשות כל אדם הוא הקשבה אמפתית פעילה, מושג שפיתח הפסיכולוג קרל רוג'רס: להיות נוכח באמת עם מה שהאדם מולנו מרגיש, בלי לשפוט, בלי למהר לפתור ובלי להשליך עליו את חווייתנו. בפועל: להקשיב באופן מלא בלי הסחות דעת, לתת לאדם לסיים ורק אז לשקף במילים שלנו את מה שנאמר. לשאול שאלות פותחות ("ספר לי עוד"), ולהימנע מהפיתוי מיד לומר "גם לי קרה משהו דומה" או לתת עצות. ההקשבה האמפתית אינה נועדה לשנות את האדם, אלא לגרום לו להרגיש שאינו לבד. ולעיתים, זה בדיוק מה שצריך.

קשר קרוב ואורגני עם הסביבה הוא שעושה את ההבדל. החזון הוא רשת אנושית של אנשים מהשטח שעברו הכשרה ומקבלים ליווי, שיכולים לתת מענה ראשוני, מהיר וטבעי. ככל שרשויות מקומיות, משרדי ממשלה וקופות חולים יאמצו מודל מרובד כזה, כך תתאפשר מניעה של מצוקות כרוניות רבות.

מה אתם לעשות כבר היום?

• לראות מי בקהילה שלי זקוקים לעזרה.
• לכתוב הודעה בקבוצת הבניין ולבדוק מי זקוק למשהו, ואף מי יכול לסייע, שכן הפעלת אנשים בתחומים שהם טובים בהם מגבירה תחושת מסוגלות.
• לגייס שכנים לפיקניק שכונתי (בהתאם להנחיות הביטחון).
• אם מישהו שאתם מכירים לא נראה כתמול שלשום, שבו לידו ותרגלו הקשבה אמפתית פעילה. לא צריך להגיד יותר מדי, אפשר פשוט לשאול מה הם צריכים. אם נזכור להיות טובים זה לזה, נהיה חברה שתומכת וערבה זו לזו.

הכותבת היא פסיכולוגית קלינית מדריכה, מנהלת הקליניקה לפסיכולוגיה ומרכז החוסן D5 ע"ש פרל-אלן גורדון, אוניברסיטת רייכמן