חנוכה 2025 מוכיח: הקסם של התאטרון לא פג

אנני

לא צריך להיות חובב מחזות זמר מושבע כדי להבין ש"אנני" היא אחת היצירות העמידות ביותר שנכתבו לז’אנר. גם ב־2025, עשרות שנים אחרי שנולדה, היא עדיין מצליחה למלא אולמות, לרגש קהלים רחבים ולגרום לשירים מוכרים להיתקע בראש מחדש. הגרסה הישראלית החדשה מוכיחה שהקסם הזה לא נשחק, אלא פשוט דורש טיפול נכון, כזה שמכבד את המקור אבל גם מודע לקהל של היום.

כבר מהרגע הראשון ברור שמדובר בהפקה שיודעת מה היא רוצה להיות. הבמה נבנית כשכבות על שכבות של עולם אמריקאי נוסטלגי מתקופת השפל הגדול, עם תפאורה שמצליחה להיות עשירה בלי להעמיס, ותלבושות שמייצרות מיד אווירה תקופתית ברורה. יש כאן דיוק ויזואלי שמשרת את הסיפור ולא משתלט עליו, ומאפשר לקהל להיכנס בקלות לעולם של הילדה שובת הלב בכיכובן של יעל לוי וליה צמח.

הלב של המחזמר, כמו תמיד, הוא הילדות שמגלמות את בנות בית היתומים. כאן ניכר הליהוק הקפדני והעבודה הבימתית המדויקת. האנרגיה שהן מביאות לבמה סוחפת, מלאה חיים ולא מתיילדת, עם שילוב מוצלח בין משחק, שירה ותנועה. אנני עצמה מוצגת כדמות חזקה, חכמה ומלאת תקווה, כזו שלא מבקשת רחמים אלא מציעה מבט אופטימי על עולם שלא תמיד מחזיר לה אהבה. זו לא "רק" ילדה חמודה, אלא דמות שמחזיקה על כתפיה מחזמר שלם, ועושה זאת בביטחון מרשים.

מולה ניצבים המבוגרים, ובראשם אוליבר וורבקס, בכיכובו הנפלא של עוז זהבי, שמגולם כאן כדמות מורכבת יותר ממה שנדמה במבט ראשון. הוא לא רק המיליונר הקר והמרוחק שעובר ריכוך צפוי, אלא אדם שמייצג עולם של כוח, כסף ובדידות. החיבור שנוצר בינו לבין אנני עובד היטב, לא רק בזכות הסיפור המוכר אלא בזכות משחק שמצליח לייצר כימיה אמינה מאוד. גרייס, כמקובל, משמשת גשר רגשי בין העולמות ומוסיפה רובד של חמלה ויציבות, בכיכובה של מיי פיינגולד, שמפליאה בשירה ומשדרת אמינות רבה.

ומעל כולם, זורחת, איך לא, טלי אורן בתפקיד מיס האניגן הרשעית, שמצליחה גם לעורר אימה אבל גם חמלה במקביל. ההופעה הבימתית שלה מעוררת השראה. לא פלא שהילדים שאלו בסוף ההצגה: "אמא את מי הכי אהבת? כי אנחנו אהבנו את אנני אבל גם מיס האניגן היתה ממש ממש טובה למרות שהיא רעה".

אי אפשר לדבר על "אנני" בלי להזכיר את השירים, וההפקה הנוכחית עושה להם חסד. "Tomorrow" ויתר הלהיטים מבוצעים בדיוק, בלי מניירות מיותרות ובלי ניסיון להיות גדולים מהחיים בכוח. הליווי המוזיקלי הנפלא של התזמורת החיה מעצים את הישירם וממלא את הלב מדויק, הקצב נשמר, והשירים מצליחים לרגש גם את מי שכבר שמע אותם אינספור פעמים. יש כאן הבנה שהכוח של המחזמר טמון בפשטות שלו, וביכולת לתת למוזיקה ולמילים לעבוד.

עם זאת, לא הכול חף מביקורת. העלילה של "אנני", גם ב־2025, נותרת פשוטה מאוד ולעיתים אפילו נאיבית. התפיסה של טוב מוחלט מול רע מוחלט, והפתרונות המהירים לבעיות מורכבות, עלולים להרגיש מיושנים לקהל בוגר יותר. אבל נדמה שההפקה מודעת לכך ובוחרת לא להעמיס קריאות עדכניות בכוח, אלא לסמוך על כך שהמסר המרכזי של תקווה, התמדה ואמונה בעתיד עדיין מדבר בעד עצמו, במיוחד בעידן לא פשוט.

בסיכומו של דבר, "אנני" בגרסת 2025 היא מחזמר שעושה בדיוק את מה שהוא אמור לעשות. הוא מרגש, משמח, מצחיק ומספק חוויית תיאטרון משפחתית מהודקת ומכובדת. זו לא מהפכה אמנותית ולא ניסיון לשבור מוסכמות, אלא ביצוע איכותי לקלאסיקה שמוכיחה פעם נוספת שכאשר עושים דברים נכון, גם סיפור ישן יכול להרגיש רלוונטי, חי ובעיקר מאוד נחוץ.

לפרטים נוספים על מועדים ומחירים: לחצו כאן.

היפה והחיה

באמת שלא צריך לקרוא ביקורות באתרים הייעודיים כדי להבין שההצגה "היפה והחיה" בגרסת המחזמר של 2025 היא משהו מיוחד. מספיק להיכנס לקבוצות ההורים לילדים שלא מפסיקים להמליץ עליה. ובכל זאת, כשאנחנו נכנסים לאולם ומבינים את היקף ההפקה שנפרש מול העיניים, ברור מיד שהבאזז לא נולד במקרה. זו לא עוד הצגת ילדים מושקעת אלא ניסיון מודע ומוצהר להביא לבמה הישראלית מחזמר גדול באמת, כזה שמכוון גם לסטנדרטים בינלאומיים וגם לקהל רחב מאוד.

כבר מהרגעים הראשונים ניכרת תחושת הגודל. הבמה עמוסה בפרטים, התפאורה משתנה בקצב מרשים בין הכפר הכפרי והצבעוני לבין הארמון האפל והמסתורי, והתלבושות מצליחות לשלב בין עושר חזותי לבין קריאות בימתית. יש כאן מחשבה על כל פרט קטן, מהאיפור ועד התאורה, והכול מתחבר לכדי חוויה שמזכירה יותר הפקה של ברודווי מאשר עיבוד מקומי מצומצם. הבחירה לשלב תזמורת חיה מתגלה כמרכיב קריטי ביצירת התחושה הזו, כשהמוזיקה ממלאת את האולם ומעניקה לשירים המוכרים נפח רגשי ועוצמה שקשה להתעלם מהם.

ליהי טולדנו בתפקיד בל מביאה לבמה דמות שמצליחה להיות גם תמימה וגם נחושה, עם נוכחות קולית מרשימה שמחזיקה את מרכז ההצגה. היא נעה בטבעיות בין רגעים אינטימיים לשירים גדולים ומוכיחה שלפחות מבחינתה לא מדובר בעוד תפקיד נסיכה שבלוני. מולה, יחזקאל לזרוב כחיה מציג משחק פיזי חזק ונוכחות בימתית דומיננטית, שמדגישה את הקונפליקט שבין החזות המאיימת לבין הדמות הפנימית השברירית. ועדיין, קשה להתעלם מפער הגיל שבין השניים, שבחלק מהרגעים הרומנטיים מורגש ויוצר תחושת אי נוחות קלה, גם אם הקהל מוכן ברובו להשלים עם הפער כחלק מהבחירה האמנותית.

דווקא הדמויות המשניות הן אלה שמזריקות להצגה אנרגיה נוספת. לומייר המעולה בכיכובו של בן פרי בתפקיד מפתח סוחף שמניע את העלילה, קוגסוורת' בכיכובו של כוכב הילדים והנוער אוראל צברי שמצליח אפילו להגניב כמה משפטי מפתח (סיקס סבן מישהו?) לקול צהלות הילדים ומיס דו תה בכיכובה של חני נחמיאס האלמותית גומבים את ההצגה. כמובן שגם שאר דיירי הארמון מספקים הומור מדויק, קצב טוב ורגעים קומיים שמדברים היטב גם לילדים וגם למבוגרים. כאן ניכר ניסיון בימתי והבנה עמוקה של הז’אנר, עם משחק שיודע להיות צבעוני ומוגזם במידה הנכונה בלי לגלוש לקריקטורה ריקה.

מבחינת הסיפור, אין כאן הפתעות גדולות. העלילה של "היפה והחיה" נותרת נאמנה למקור, על המסרים המוכרים של קבלה, שינוי פנימי והיכולת לראות מעבר למראה החיצוני. עבור קהל צעיר, הערכים האלה עדיין עובדים ומרגשים, אבל עבור צופים בוגרים יותר יש רגעים שבהם הסיפור מרגיש צפוי ואפילו מעט מיושן. עם זאת, נדמה שההפקה לא מנסה בכוח לעדכן או לפרק את הסיפור, אלא נשענת על ביצוע מוקפד, קצב מדויק וחוויה בימתית שמצליחה להחזיק את הקהל גם כשאין חידוש רעיוני משמעותי.

בסיכומו של דבר, "היפה והחיה" בגרסת המחזמר של 2025 היא הצגה שמציבה רף גבוה להפקות מסוגה בישראל. קשה להתווכח עם העובדה שמדובר באירוע תיאטרוני רחב היקף, מושקע ומרגש, שמצליח לספק חוויה מלאה לקהל המשפחתי וגם למי שמחפש ערב תיאטרון עשיר ומרשים. לפעמים זה בדיוק מה שמחזה קלאסי צריך כדי לעבוד גם בעידן הנוכחי.

לפרטים נוספים על מועדים ומחירים: לחצו כאן.