פליטים סודנים - אמא מחבקת ילדים (צילום: Sakchai Lalit | AP)
עם כל הכבוד ללב, בואו לא נשכח את המוח. אם סודנית וילדיה | צילום: Sakchai Lalit | AP

פעמיים בשבוע נשבר לי הלב. אני לא מתכוונת להתרסקות טוטאלית עם דמעות ונזלת לצלילי אדל; יותר ל"קנאק" כזה של ייאוש וחוסר אונים. איך עוד אפשר להרגיש מול תמונה של עשרה פעוטות מצטופפים בלול אחד? או מול כתבה על הורים שמשאירים את ילדיהם במשפחתונים מהגיהינום משבע בבוקר עד שבע בערב כי אין כסף לבייביסיטר, וסבא וסבתא נשארו בסודן?
ואתמול ראיתי בפייסבוק פוסט שגמר אותי: "מי יכול לתרום מעילים ובגדי חורף במידה שש עד שמונה?", שאלה מישהי, "יש בכיתה של הבן שלי שני ילדים מאריתריאה שמגיעים לבית הספר עם בגדים קצרים וקר להם".

ישר רצתי לחטט בארון אבל מיד נזכרתי שאין בביתנו בגדים במידה הזו, ולעומת זאת אין לי מה ללבוש. אז הלכתי לזארה וקניתי שתי שמלות וסריג, אבל רגע, אני סוטה מהנושא: מצוקת ילדי הפליטים שוברת אותי, בלי ציניות. בתור אמא אני לא מסוגלת לשאת סבל של ילדים, על כן אחרי כל כתבה בנושא אני מדברת לטלוויזיה או לעיתון או למחשב: 'אוקיי, אז איך אני יכולה לעזור, מה צריך? בגדים? צעצועים? חיבוקים? רק תגידו, אני אתן'.

אבל מיד אחרי שנשבר לי הלב, גם קופץ לי הפיוז ועולה לי הלחץ-דם: סליחה, ילדים חמודים, אתם לא אמורים להיות כאן. ההורים שלכם לא אמורים להיות כאן. עם כל הצער שבדבר, אתם לא הבעיה שלי.

ד"ש ללאטה ברמת השרון

"לך עם הלב, אבל אל תשכח לקחת איתך גם את הראש", אומר פתגם ידוע, ובתור אחת שזה לא תמיד הצליח לה - תנו לי להגיד לכם שכששוכחים את הראש, בסוף גם כואב הלב.
נורת אזהרה מסנוורת במיוחד נדלקה השבוע, כשבהפגנה מול ביתו של שר הפנים גדעון סער קרא מסתנן לתושבת דרום תל אביב: "תחזרו לרוסיה, תחזרו לתימן, תחזרו למרוקו".
צריך לראות את הסרטון כדי להאמין: שוהה בלתי חוקי מאפריקה צועק על יהודיה בארץ ישראל לחזור לארץ מוצאה, כאילו שיהודי התפוצות - דינם כדין מוסלמים מסודן. תסלח לי, אדון מסתנן, הגברת אזרחית במולדתה, אתה נמצא כאן בניגוד לחוק; מי שתל לך בראש את הרעיון שאתה והיא שווי זכויות כאן? ומי אתה שתגיד לה לעזוב את הבית שלה?
יהודים מכל קצוות תבל יתקבלו פה בברכה, אבל כלפי נוצרים ומוסלמים מרחבי העולם אין לנו שום מחויבות.

זה המקום להזכיר מי עומד מאחורי ההפגנות המצחיקות האלה ומעלה את בטחונם העצמי של המסתננים לשחקים: "פעילים למען זכויות אדם" - כלומר "פעילים למען זכויות אדם שאינו מתנחל או ימני או דתי או נימול" - שרוצים להפוך את ישראל למדינת כל אזרחיה. מבחינתם אכן אין שום עדיפות ליהודים בארץ הזאת, ואין כל הבדל בין יהודי לסודני לאריתראי.
אפשר להתקוטט עד מחרתיים על סוגיות בנושאים מדיניים וחברתיים, אבל כששמים בצד את המילים הגבוהות והנימוקים המלומדים, נשארת שורה תחתונה פשוטה מאוד: השמאלנים בעד מדינה קטנה עם פחות יהודים, והימנים בעד מדינה שלמה עם רוב יהודי. איזו מבין שתי האופציות הללו תבטיח את המשך קיומנו כעם, ואיזו תוביל אותנו לאבדון?

מה שמעניין, שבהפגנות למען הפליטים תמיד רואים שני צדדים ברורים: דרום תל אביבים מול מסתננים וחובבי לאטה. כי מה אכפת לאותם פעילים לדגמן חמלה והומניות, אם בסיום ההפגנה הם חוזרים לבועה שלהם ברמת השרון? מי שבסופו של דבר נאלץ להתמודד עם מציאות של סודנים ואריתראים בחצרות בניינים - הם לא הצבועים הנהנתנים שחיים בבתי הקפה, אלא תושבי דרום תל אביב שפוחדים לצאת מהבית אחרי חמש בערב.

שודדים ואנסים יש לנו מספיק

ממש עכשיו, תוך כדי שאני כותבת, אני רואה בפייסבוק פוסט ויראלי של בחורה שהותקפה אמש על ידי סודני ברחוב המסגר בתל אביב. לצערנו לא מדובר בחדשות מסעירות; תקיפות של מסתננים הפכו לעובדה קיימת עד כדי כך שחלק מהמקרים נשאר בפייסבוק, ולא מגיע לחדשות אפילו. התסריט מוכר עד כאב: "הוא הצמיד אותי לקיר באמצע הרחוב הסואן, הימם אותי במכות ישר לפרצוף וגנב את הסמארטפון שלי", סיפרה הבחורה וסיכמה: "עד עכשיו הייתי הסנגורית מספר אחת שלהם, אבל התפיסה הרומנטית שלכולנו מגיעה הזדמנות שווה השתנתה אתמול בשמונה וחצי בערב".

"אפשר לחשוב שיהודים לא גונבים ומכים ואונסים", הטיפו לה הפעילים, אבל זאת בדיוק הנקודה: שודדים ואנסים יש לנו מספיק, אין צורך לייבא פושעים זרים ממדינות עולם שלישי.
אני מאחלת לבחורה הזו התאוששות מהירה, פיזית ונפשית, ומזמינה את הפעילים לאהוב את המסתננים לא רק בהפגנות שמצלמים לחדשות של שמונה בערב, אלא גם ביומיום, אחד על אחד; אור מול חושך, תרבות מערבית מול תרבות עולם שלישי, קידמה מול פיגור. תגורו בקרבתם שבוע אחד, יום אחד, ואז תדברו.

גדעון סער וגאולה אבן (צילום: ראובן שניידר )
שר הפנים בשבילכם. גדעון סער | צילום: ראובן שניידר

זו גם התשובה שלי לאנשי "ארץ נהדרת", שהציגו השבוע את גדעון סער כנאצי. הלינץ' הקטן שארגנו לו השובבים כלל תמונה שהעלו לפייסבוק, בה נראה סער - בעזרת פוטושופ עצבני - מקעקע למישהו מספר על היד.
להציג את שר הפנים כהיטלר בן ימינו זה כל כך 2009; כבר לפני חמש שנים השוו את אלי ישי לנאצי, והאמת היא שפרובוקציות מהסוג הזה עושות לפוליטיקאים רק טוב; ברגע שהמחאה נגדם עוברת את גבול הטעם הטוב, היא הופכת אותם אוטומטית לקורבן מעורר אמפתיה.
הבעיה היא שמי שהפך את ישי וסער לנאצים, אלה בדיוק אותם שמאלנים שבזמנו הזדעזעו כאשר הציגו את רבין עם מדי היטלר ושפם קטן; אז תחליטו – האם לגיטימי בעיניכם להפעיל תעמולה שכזאת? או שרק דמם של שרים מהימין מותר, ואילו מנהיגים מהשמאל יש לרפד בתותים וקצפת?

מבחינתי, אגב, אפשר לסכם שהמילה "נאצי" אינה קללה לגיטימית כלפי איש, ועל הדרך גם להחליט שלא ראוי להשתמש בשואה כתירוץ להשאיר כאן את השוהים הבלתי חוקיים. סליחה, שלו נעליכם וגרביכם לפני שאתם משווים את עצמכם לסבא וסבתא שלי; הם לא היו מסתננים אלא אזרחים שווי זכויות בארצותיהם.
גם לא זכור לי שביצענו רצח שיטתי בעם כלשהו, להפך – ישראל היא הראשונה לשלוח סיוע למדינות נחשלות. אז אל תבלבלו לי את המוח על נאצים ושואה; אם יש משהו שלמדנו ממלחמת העולם השנייה - זה שהעם היהודי צריך מדינה יהודית.

לא גירוש, פינוי

בינתיים ממשיכים הפליטים להיאבק על קבלת זכויות בישראל, ואני תוהה: האם מחר יפרצו לביתי וידרשו ספה רכה יותר? פלזמה דקה יותר? חדר כושר במרתף? גם פולשים, גם מקטרים; עד לאן תגיע החוצפה ועד מתי נרכין מולה ראש, זה מה שאני רוצה לדעת.

עם סירובם לעבור למתקני השהייה אני דווקא מזדהה; גם אני לא רוצה שיועברו לשם. ישראל לא צריכה להשקיע כסף וזמן במסתננים; במקום לדאוג להם לקורת גג, לאוכל, לבגדים, לתעסוקה ולטיפולים רפואיים – מוטב לפנות אותם מכאן. כן, לפנות, לא לגרש: נא להקפיד על הטרמינולוגיה, אני מאוד מבקשת.
הרי בזמן תכנית ההתנתקות, השמאלנים התעקשו שלא מדובר בגירוש אלא בפינוי, זוכרים? "אי אפשר לגרש מישהו משטח שלא היה שלו מלכתחילה", הם הסבירו; אז למה עכשיו, כשרוצים לפנות את המסתננים – הם קוראים לזה "גירוש"? לכו תבנו מדינה על הקוהרנטיות של השמאל, נו.

מזל שעם כל הרוח והצלצולים, יפי הנפש האלה הם מיעוט בסך הכל; רובנו לא רוצים לגדל כאן שושלות של סודנים ואריתראים. רובנו לא רוצים לראות את ישראל הופכת למדינת מקלט עבור נדכאי כל העולם.
זה לא אומר שאני לא נגמרת מול ילדים סודנים מזוגגי מבט. זה לא אומר שאני לא מאחלת להם ולהוריהם חיים יפים וטובים. אבל הראש אומר: לא כאן. פשוט לא. תסתננו החוצה, ושיהיה בהצלחה.

>> לטור הקודם: רוצה סירום מהדי.אן.איי של אסתי גינזבורג

לכל הטורים של אורית נבון