ילדים זה שמחה, אבל עם השמחה מגיעים גם רגעים של בכי, כעס וצעקות שבדרך כלל מלווים לריבים שלהם עם האחים הגדולים או הקטנים. הערב, בפרק הסיום של "סופר נני", תפגוש מיכל דליות את משפחת אלקיים, שם היחסים בין האחים מורכבים מאוד ומובילים לא אחת לריבים. כל הורה מכיר את הצווחה שמזעיקה אותו כדי להתערב, להפריד ולפתוח במשא ומתן ללא תנאים מקדימים בין הכוחות הנוגדים שנקראים הילדים שלנו, בניסיון שישרור בבית שלום עכשיו. אז איך באמת כדאי להתמודד עם זה?
נקטתם עמדה? לא הוגן
“אחים רבים”, מסבירה דליות את המציאות הפשוטה. “הם בעצם מתחרים על אותם משאבים של זמן, של כסף ועל תשומת הלב של ההורים שלהם". אבל זו לא הסיבה היחידה לריבים, היא מוסיפה. “יש גם סיבות אובייקטיביות לגמרי שמובילות להתנגשות: כל אחד מהילדים רוצה לצפות בתכנית אחרת בטלוויזיה, אחד מכבה את האור והשנייה מדליקה, לאחת יש יותר זכויות כי היא יותר בוגרת או יותר צעירה, כל אחד רוצה ללכת למקום אחר – יש באמת מספיק סיבות לריב”.
המצב השכיח הזה הביא את דליות לכתוב ספר ילדים בנושא, שמעוטר בכותרת הכל כך מוכרת: “אבל הוא התחיל". ויש לה גם כמה עצות פשוטות להורים ולילדים:
1. השוטר מתפטר, השופט בחופשה. דליות מסבירה שלרוב ההורים יש פנטזיה של אחאות הרמונית ואידילית - ולכן כשהילדים רבים ביניהם, הם מתערבים. ההתערבות הזו בעייתית כיוון שהיא מתנהלת בצורה של חקירה משטרתית: מי התחיל, מי לקח, מי נגע. אחרי שאספנו ראיות, לקחנו טביעות אצבעות ועדויות, אנחנו מגדילים לעשות ונותנים לילדים גזר דין מזורז, שופטים את המצב וקובעים מי יחזיר למי ומי יתנצל בפני מי. בסוף ה"משפט" הזה, תמיד נשמע מאחד הילדים ש"זה לא פייר". דליות אולי תפתיע אתכם, אבל היא טוענת שהילדים צודקים: “ברגע שאנחנו נוקטים עמדה לטובת אחד הילדים, יש סיכוי גדול שלא עשינו את זה באופן הוגן כי לא נכחנו בחילופי הדברים, לא שמענו אותם ולא ראינו הכל". עצם ההתערבות והשיטור הם בעיה שמוכיחה לילד אחד שהוא שוב הקורבן שזקוק להגנה, ולילדה השנייה ששוב, כמו תמיד, אנחנו כועסים רק עליה.
2. כשאין קהל, אין הצגה. הילדים לומדים שהמריבות מזכות אותם בתשומת לבם של ההורים, הן קיימות כדי למשוך את ההורים פנימה ולהפעיל אותם. כשאנחנו משמשים כשוטר של הילדים, אנחנו בעצם מתגלמים אותם על התנהגות לא רצויה. ההתערבות שלנו מזינה אותם, וברגע שהיא תיפסק המוטיבציה למריבות יורדת, כי כשאין קהל – אין הצגה ואין טעם לריב.
3. שיעור בפיוס. הילדים רבים? אל תתערבו. כמובן שנעמיד גבולות בפני הילדים בצורת חוסר טולרנטיות לאלימות מכל סוג, וגם לקללות ולצעקות – לפי מה שההורים מחליטים, אבל ילדים שלא לומדים להשלים לבד יגדלו להיות מבוגרים שלא יודעים איך להשלים, שלא יודעים איך ליישב סכסוכים. אם נניח להם להסתדר לבד הם ילמדו לשחק בתורות, לעשות החלפות, לוותר, להתפשר ולשחד.
4. אל תתעלמו. הכוונה היא לא להעמיד פנים שלא שמענו את הריב או הקריאה, אלא להימנע מנקיטת עמדה שמעדיפה ילדה אחת על פני השני. אתם קיימים ואתם לא מפנים להם גב, אבל בסיטואציה הזו הילדים יסתדרו לבד.
5. המצב נמשך? הפרידו כוחות. הרוחות מתלהטות? הילדים לא הגיעו לפתרון? אפשר להפריד כוחות ולשלוח ילדה אחת למטבח ושני לסלון, ילד אחד לחדר שלו ושנייה לחדר שלה. ההפסקה תאפשר פתירה של הסכסוך מאוחר יותר.
6. הסבירו לילדים שאתם סומכים עליהם לפתור את המצב. בין אם בחרתם להפריד בין הילדים ובין אם בחרתם להשאיר אותם יחד ולתת להם ליישב את הסכסוך, ציידו אותם במשפט שמסביר שאתם סומכים עליהם שילמדו להסתדר זה עם זו. המריבות לא ייעלמו באורח פלא, אבל המינון והעוצמות ירדו, ותראו שהילדים ימצאו פתרונות לבד.
7. אל תילחצו מתבניות. יכול להיות שילד אחד ייטה לוותר יותר מהילדה האחרת, אבל זה פשוט כי זה האופי שלו. יכול להיות שהוא ישתנה בעתיד ושיום אחד הוא יחליט שהוא לא מוותר, אבל אם נגן עליו כל הזמן ונשפוט במקומו הוא לא ילמד.
8. הציגו להם אפשרויות ליישב את הריבים. למדו את הילדים שלכם על האפשרויות השונות לסיום סכסוכים, מחוץ לאווירת הריב. אפשר לספר להם במהלך הארוחה שאפילו מבוגרים רבים ושיש כל מיני דרכים ל"תקן" את המצב שיצר הריב: לוותר, לסלוח, לעשות החלפות, לקבוע תורות. אם נספק להם את הסיפורים פעם ופעמיים, ניתן להם את הרעיונות לאפשרויות הללו. אם נלך צעד אחורה – הם יסדרו את המצב לבד, תוך שימוש באפשרויות שהם מכירים.