"מאז המלחמה עברתי 6 בתים ו-2 בתי ספר"

שמי יעל צרפתי, אני בת 15 משדה נחמיה שבצפון, קיבוץ הסמוך לקריית שמונה. השנים האחרונות של המלחמה המתמשכת שינו לי ולמשפחה שלי את החיים מן הקצה אל הקצה. על אף שלא הוגדרנו כמפונים באופן רשמי, הרגשנו שאנחנו לא יכולים להמשיך לחיות בשגרה הרגילה שלנו בגלל המצב הביטחוני והאזעקות בצפון.

במהלך המלחמה, לאחר ה-7.10, עברתי לא פחות משישה בתים שונים ברחבי הארץ. בכל פעם היינו צריכים לארוז מחדש את הדברים החשובים, להיפרד ממקום שכבר התחלנו להתרגל אליו ולעבור למקום חדש. המעברים הללו לא היו פשוטים בכלל עבורי. בכל בית חדש היינו צריכים להסתגל לסביבה אחרת, לאנשים חדשים ולשגרה חדשה, לחברים חדשים. לפעמים לא ידענו לכמה זמן נישאר, מה שהוסיף לחוסר הוודאות ולתחושת הבלבול. במהלך התקופה, היו גם מקומות שעברנו אליהם ונאלצנו שוב לעבור עקב המצב, למשל כשעברנו לרמת גן, החלה מלחמה עם איראן ואז במרכז נעשה לא פשוט ונאלצנו שוב לעזוב. גרנו בכרכום שליד הכנרת, ביישוב ליד ירושלים, נדדנו בין אזורים שונים.

יש יום אחד שאני זוכרת מאוד טוב. זה היה היום האחרון ללימודים של שנת 2024. באותו זמן גרנו בכרכום, כבר מצאתי את החברות שלי והרגשתי בטוחה במקום שמצאתי. אני זוכרת שבסוף יום הלימודים אחת החברות שלי שאלה אותי אם אני נשארת שנה הבאה ואמרתי לה שאני לא יודעת ושאני אבדוק עם ההורים. אחרי זה שאלתי את ההורים שלי והם אמרו שנישאר. עברו כמה ימים והיתה לאחת החברות מסיבת יום הולדת, וכשהלכתי הודעתי להן שאני נשארת. כולן שמחו. אך כשחזרתי הביתה ההורים שלי אמרו לי שבסוף אנחנו כן צריכים לעזוב. אני זוכרת שאת הרגע הזה היה לי מאוד קשה לקבל. הרי כבר אמרתי לחברות שלי שאני נשארת ופתאום אני צריכה להגיד שאני עוזבת. הייתי מאד עצובה ואחרי כמה ימים ארזנו את החפצים שלנו ועברנו לצור הדסה.

בכל פעם שעברנו דירה, תמיד היינו צריכים לקחת כמה שפחות דברים. לקחנו חלק מהבגדים, קצת ציוד הכרחי וכמובן שאת החתולות שלנו ויצאנו לדרך לבית חדש. תמיד לפני כל יציאה, אני זוכרת שהייתי מנסה לשכנע את ההורים שלי להישאר באותו המקום ולא להתחיל ולמצוא בית חדש. אבל כמעט בכל הפעמים פשוט לא היתה ברירה והיינו צריכים לעזוב. כל המעברים מאד הקשו עליי לשמור על קשר עם חברים ועקב כך גם בתחילת המלחמה לא נפגשתי פיזית עם אף אחד מהחברים במשך חודשיים. להורים שלי באמת לא היתה אפשרות אחרת מאשר לעבור, היינו מגיעים למקום חדש ואחרי כמה חודשים התחילו שוב אזעקות באותו המקום.

אחד הדברים שהכי השפיעו עליי היה השינוי במסגרות הלימודים. בית הספר שלי התפצל לשני בתי ספר שונים במהלך השנה הראשונה של המלחמה. פתאום לא כל החברים שלי היו באותו המקום, המורים היו מפוזרים, והיתה תחושה שהמסגרת שהכרנו השתנתה לחלוטין. למרות זאת, הצוות החינוכי עשה כל מה שאפשר כדי לשמור על שגרה ולתת לנו תחושת יציבות בתקופה לא יציבה בכלל וזה סייע לי מאוד. לא רציתי לעבור ולשנות, היו ימים של אי ודאות איפה אני הולכת להיות מחר, שזה מאוד קשה. היום בדיעבד אני מרגישה שהמעברים התכופים חישלו אותי. אם בעבר היה לי מאוד קשה עם שינויים והסתגלויות, היום הרבה יותר קל לי, אני גם מרגישה שיותר פשוט לי להיפתח לאנשים. למרות כל זאת, חשוב לי מאד לשמור על קשר עם חברים חדשים וישנים, ולמזלנו, אנחנו בעידן טכנולוגי ופחות של מכתבים בדואר, אנחנו משוחחים לא מעט בווידאו.

בכלל, נושא של בדידות בקרב בני נוער, בטח כמי שעברה לא מעט בשנים האחרונות במקומות חדשים, זה נושא שחשוב לי באופן אישי לקדם. בשנה האחרונה אני פעילה בעמותת יוניסטרים עם חברים מקרית שמונה והגליל המזרחי. אנחנו מפתחים סטארטאפ שיסייע במניעת בדידות אצל בני נוער. בגלל המצב, אנחנו נפגשים לא מעט במקלט. ב-1.7 נשתתף בתחרות מיזם השנה 2026 של העמותה, נתחרה מול כ-100 סטארטאפים של בני ובנות נוער מכל רחבי הארץ. ההכנות לתחרות והפעילות ללא ספק עוזרים לי לעבור את התקופה הנוכחית בטוב, ובחופש הגדול אני מתכננת לרבוץ בנחל הבניאס שליד הבית, בתקווה שיהיה שקט, וגם להספיק לקייטנת הגלישה שמאוד מתחשק לי ללמוד ולחזק.

המלחמה לימדה אותי דברים על עצמי ועל האנשים שמסביבי. למדתי כמה חשוב להסתגל לשינויים, למדתי להעריך דברים שפעם נראו לי מובנים מאליהם, כמו בית קבוע, חדר משלי, מפגש עם חברים או יום לימודים רגיל. למרות הקשיים, אני מרגישה שהתקופה הזו חיזקה אותי. היא לימדה אותי להתמודד עם אתגרים, להמשיך קדימה, ולא לוותר על התקוות והחלומות שלי. כשאני מסתכלת לאחור על כל המעברים ועל כל מה שעברנו, אני מבינה עד כמה חשוב לשמור על אופטימיות ועל אמונה שיהיו ימים טובים יותר.

אני מקווה שהסיפור שלי מזכיר לכולנו כמה כוח יש לנו להתמודד עם מצבים מורכבים, וכמה חשוב להיות שם אחד בשביל השני.

הכותבת היא בת 15 משדה נחמיה, חניכה בעמותת יוניסטרים