ההרגל שכמעט כל ההורים לא שמים לב אליו

אין כמעט שום הורה שקם בבוקר ומחליט לנהל לילדים שלו את החיים. ההפך, דפוסים של מעורבות-יתר או "הורות מנהלת" נולדים כמעט תמיד מתוך רצון עמוק להגן על הילד, למנוע ממנו טעויות, לחסוך ממנו כאב או להבטיח את הצלחותיו. אלא שאנשי מקצוע ותיאורטיקנים מתחום הטיפול בילדים ונוער מדגישים כי הגנת-יתר ושליטה בחיי הילדים, עשויה לייצר תלות מוגזמת בהורה והפנמת דפוסי שליטה לא בריאים בתוך קשרים. כאשר המעטפת ההורית הופכת להדוקה מדי, היא אינה רק מכתיבה התנהגות ברגע הנתון, היא מעצבת את המבנה הנפשי המתהווה של הילד ואת האופן שבו הוא יחווה את העולם ואת עצמו בבגרותו.

אז מה הם המנגנונים הנפשיים שנפגעים כתוצאה מהורות עם דפוסי שליטה חזקים מדי?

עיכוב תהליך הנפרדות: אחד התהליכים החשובים ביותר בהתפתחות הילד, כפי שתיארה הפסיכואנליטיקאית מרגרט מאלר, הוא תהליך הנפרדות והאינדיבידואציה. בתהליך זה, הילד לומד להפריד בין זהותו לבין זהות הוריו ולהבין שהוא אדם עצמאי עם רצונות, רגשות ומחשבות משלו. כשהורה מפגין הורות עוטפת או מכוונת מדי ומכתיב לילד מה ללבוש, מה לחשוב, מה להרגיש או במה לבחור - כדי למנוע ממנו יציאה מאיזון, למנוע ממנו טעויות, או ליצור מצב שבו אין התנגדות של הילד לתכתיבי ההורה, הוא מעביר מסר סמוי: אתה לא תצליח להתקיים כישות נפרדת בלעדיי. אסור לך להתנגד לי. אני זה שיודע יותר טוב ממך מה נכון וטוב. במצב כזה הילד מתקשה לגבש תחושת "עצמי" מוצקה ולהקשיב לעצמו ולמה שהוא מרגיש. בבגרותו, הוא עלול לסבול מקושי בקבלת החלטות, מחרדה חברתית מחיפוש מתמיד אחר אישור חיצוני, וליצור יחסים קרובים המבוססים על תלות מוגזמת או שליטה מוגזמת אל מול האחר.

הפנמת דפוסים כוחניים במערכות יחסים: ילדים אינם לומדים מהוראות, הם לומדים ממערכות יחסים. כשילד גדל בסביבה שבה הקשר מנוהל בעיקר דרך הגדרה הורית נוקשה (מי מחליט, מי מנווט ומי קובע), הוא מפנים זאת כמודל היחסים היחיד הקיים. התוצאה הרגשית יכולה להתבטא בשני אופנים:

• כניעות וריצוי: הילד לומד לבטל את רצונותיו כדי לשמור על הקרבה והשקט מול ההורה.
• תוקפנות ועודף שליטה: הילד מבין שכדי להתקיים בעולם יש צורך לנהל ולכפות את הרצון שלו על אחרים.

אז איך מבדילים בין הכוונה בריאה לבין הורות מנהלת מדי?

זה עשוי להיות מבלבל אך מבחינה פסיכולוגית מדובר בשני מניעים שונים לגמרי. כדי להבין איפה אנחנו נמצאים, כדאי לבחון ארבעה ממדים מרכזיים:

המניע המרכזי

בהכוונה בריאה: הפעולה מונעת מתוך קשב לצורכי ההתפתחות והבטיחות של הילד.

בהורות מנהלת מדי: הפעולה מונעת מתוך צורך של ההורה לשכך את החרדה שלו עצמו, דרך השפעה על חיי הילד והחלטותיו.

המנגנון ההתנהגותי

בהכוונה בריאה: שימוש בהסברה, תיווך והצבת גבולות ברורים לצד גמישות ויכולת להקשיב.

בהורות מנהלת מדי: שימוש בהתניה, הפעלת מניפולציות סמויות או גלויות, איומים או יצירת רגשות אשמה.

היחס לטעויות ולכישלון

בהכוונה בריאה: טעות נתפסת כהזדמנות טבעית ללמידה, לסיכון מבוקר ולצמיחה.

בהורות מנהלת מדי: טעות נתפסת כסיכון או ככישלון שיש למנוע מהילד בכל מחיר.

החוויה הפנימית של הילד

בהכוונה בריאה: הילד מרגיש: "רואים אותי, שומרים עליי, ומאמינים בי שאני מסוגל", "מותר לי להיאבק על הדברים החשובים לי או לומר את דעתי".

בהורות מנהלת מדי: הילד מרגיש: "לא סומכים על הכוחות שלי, אני חייב להישמע להנחיות כדי להיות מוגן וכדי לשמור על הקשר עם ההורה. אסור לי להביע התנגדות או קונפליקט כי זה לא לגיטימי ביחסים עם הוריי".

האומנות של מתן תוקף לרגשות

אחת המהמורות הגדולות של הורים היא הבלבול בין מתן תוקף לרגש לבין אישור ההתנהגות. מעורבות-יתר נוצרת לעתים קרובות משום שההורה חושש שאם הוא ייתן מקום לרצון הילד, ויכיר ברגשותיו הוא יאבד את היכולת להציב לו גבול. התנהלות נכונה עם הילדים היא בהפרדה מלאה בין מתן לגיטימציה לרגש ולרצון של הילד, לבין הגבול בפועל.

תוקף לרצון: העברת המסר שהרצון של הילד לגיטימי, הגיוני ומובן, גם אם אינו יוצא לפועל.

הצבת הגבול: שמירה על המסגרת מתוך רוגע וביטחון, ללא צורך לבטל את תחושותיו של הילד.

איך זה נראה בפועל?

במקום לומר "מספיק עם הבכי, אתה לא מקבל עוד ארטיק וזהו! תפסיק לעשות מזה עניין. אני מחליט ולא אתה!" או לומר: "טוב נו, אל תבכה, קח עוד אחד...", אפשר לתת תוקף וגם להציב גבול: "אני מבין כמה אתה רוצה עוד ארטיק. זה באמת מבאס להפסיק משהו שטעים וכיף לנו. כרגע סיימנו עם המתוק להיום, אבל אני רואה כמה זה מאכזב אותך". בדרך זו, הילד חווה שרואים את עולמו הפנימי, גם אם המציאות אינה מתכופפת לפי רצונו. תהליך זה בונה אצלו וויסות רגשי אמיתי.

איך תזהה אם ההורות שלך מאופיינת במעורבות-יתר?

כדי לחולל שינוי, דרושה התבוננות עצמית אמיצה. הורה יכול לשאול את עצמו את השאלות הבאות:

מה מניע את התגובה שלי? האם זו סכנה אמיתית לילד, או החרדה שלי מחוסר שליטה, מכישלון הורי או אישי, או ממה שיגידו האחרים?

האם יש מקום לבחירה? האם אני משאיר לילד מרחב לטעות בסביבה מוגנת, או שאני מקדים תרופה למכה ומנהל כל פרט? האם אני נותן לו לעתים מקום לבחירה גם כשהבחירה נראית לי פחות נכונה, מתוך רצון שיתנסה וילמד?

איך אני מגיב לסירוב? כשהילד שלי אומר "לא", האם אני עובר מיד למאבק כוחות, או שאני מסוגל להקשיב בסקרנות ולבדוק מה עומד מאחורי הסירוב? האם אני מסוגל לחשוב ביחד איתו או לבד על פתרונות ולהתפשר? האם אני מסוגל להודות בטעויות שלי?

צעדים מעשיים למעבר מניהול לחיבור

תרגלו פאוזה (השהיה): לפני שאתם מתקנים, מעירים או מחליטים עבור הילד, עצרו לכמה שניות. שאלו את עצמכם: "האם הוא יכול להתמודד עם זה בעצמו? האם הוא זקוק למרחב עכשיו?

הציעו בחירה מוגבלת: במקום להכתיב ("היום אתה נשאר בבית לעשות שיעורים ולא הולך לחבר"), אפשרו אוטונומיה במסגרת גבול ("בוא נסכם ביחד זמן שיעורים, וזמן לפגוש חברים השבוע כך שאתה וגם אנחנו נרגיש עם זה בנוח").

אפשרו תוצאות טבעיות: אם הילד מסרב ללבוש מעיל, אפשרו לו לחוות את הקור הפעם. הלמידה מתוך הניסיון שלו אפקטיבית יותר מכל הנחיה הורית.

עברו מניהול לליווי: תפקיד ההורה אינו לנהל את חייהם של הילדים, אלא להיות רשת הביטחון שממנה הם יוצאים לחקור את העולם ואליה הם חוזרים כדי לקבל חיבוק, תוקף והכוונה. כשהורים מלווים את הילד שלהם באופן הזה, ומאפשרים שיח פתוח על הדילמות, הרצונות והאתגרים של שני הצדדים - הילדים לומדים שמכבדים אותם ומקשיבים להם, לצד הצבת הגבולות והשמירה, ויוצאים לעולם עם ביטחון עצמי ודפוסים בריאים יותר להתנהלות בתוך קשרים.

הכותבת היא פסיכולוגית קלינית לילדים ונוער. מנהלת הקבוצה השקטה להורים "טיפוח רגשי לילדים" עם תכנים חברתיים ורגשיים שמעניינים הורים. ‏‏להצטרפות לקבוצה השקטה בוואצאפ