"איפה הייתם עד אתמול?": שליין הוריד את הסרטון שבו נער קרא להרוג ערבים

סרטון שהעלה אתמול (ג') איש התקשורת ליאור שליין, ובו תיעוד שיחה שניהל עם נער בבית ספר, הפך בתוך שעות ויראלי ועורר סערה ציבורית. הנער אמר בין השאר שהיה רוצה להרוג ערבים, איחל לכל ערבי שיחלה בסרטן, קרא לשלול מהם תעודות זהות ישראליות, ואמר: "תן לי סכין, תן לי רובה, תן לכולם, ואני אהרוג את כולם. כל ערבי בארץ צריך למות". הנער איבד בני משפחה ב-7 באוקטובר, אך ציין בעצמו כי החזיק בעמדות אלה גם לפני המלחמה.

עוד היום הוסר הסרטון, לאחר לחץ מצד הורי הנער, מורים וראש המועצה האזורית. אבל שליין לא הסתפק בהסרה. בסרטון תגובה שפרסם הוא הטיח כלפי הציבור: "מחקתי את הסרטון. ההורים שלו, ומורים שלו, וראש המועצה האזורית מזועזעים. מי שלא מזועזעים הם הרבה מאוד צעירים ישראלים אחרים שגם הם חושבים ככה, גם הם ביניהם מדברים ככה. זאת המציאות, זאת ההנהגה שבחרנו, זאת הדרך שבה אנחנו צועדים". הוא חתם בפנייה ישירה: "אם הדברים כל כך מזעזעים, איפה הייתם עד אתמול? מה עשיתם? עזבו מה עשיתם, מה תעשו עכשיו?"

האמירות של הנער קיצוניות, אבל הנתונים מלמדים שהן רחוקות מלהיות חריגות.

לא מקרה בודד: פי שניים וחצי יותר צעירים תומכים באפליה

לדברי רמי הוד, מנכ"ל המרכז הרעיוני בקרן ברל כצנלסון ומחבר הספר "שעת אפס", נתוני המכון הישראלי לדמוקרטיה חושפים מגמה חד-משמעית. "זה בכלל לא שאלה אם יש עלייה בגזענות, מדובר במשהו לגמרי מוכח", הוא אומר. "ב-2015 תמכו 25.7% מהצעירים במתן זכויות יתר ליהודים, ב-2018 השיעור טיפס ל-38.9%, וב-2023, השנה האחרונה שבה נמדד הנתון, הוא זינק ל-64.3%. עלייה של פי שניים וחצי."

מדד השותפות של מרכז אקורד לפסיכולוגיה חברתית באוניברסיטה העברית מחזק את התמונה. סקר שנערך במרץ-אפריל 2024 בקרב 1,582 בני נוער בכיתות י'-י"ב מצא כי 39% מהמשתתפים היהודים תמכו בשלילת זכות ההצבעה מאזרחים ערבים (59% בקרב נוער חרדי, 49% בקרב דתיים ו-26% בקרב חילונים). רבע מכלל המשיבים היהודים תמכו בהפרדה בין יהודים לערבים במרחב הציבורי ובהחרמת עסקים ערביים. הוד מציין גם שבבחירות הדמה שנערכו בבתי ספר ב-2022, מפלגתו של בן גביר הייתה השנייה או השלישית בגודלה, ורבע מהאנשים שהצביעו לראשונה באותה שנה בחרו בה.

"אין מסעות, אין טיולים, אין מפגשים, אין טקסים"

על הנייר, משרד החינוך הצהיר כבר במרץ 2024 על "אפס סובלנות לכל ביטוי של גזענות או אפליה". המציאות שונה. לדברי הוד, השעות המוקדשות ללימודי דמוקרטיה "אפסיות ומביכות". כבר מכיתה ב' מוקדשות שעות רבות לזהות יהודית, אבל כמעט שום דבר לאזרחות ולערכים דמוקרטיים. ספר האזרחות עבר שינוי משמעותי בעשור האחרון לאחר שפורום קהלת כתב את הגרסה החדשה, ומורים ומנהלים שחינכו לדמוקרטיה נתקלו באיומים. "אין ביקור חובה בבית המשפט העליון, אין ביקורי חובה ביישובים ערבים, אין חובת היכרות בין נוער ערבי ליהודי", הוא אומר. "אין מסעות, אין טיולים, אין מפגשים, אין טקסים. יש פה סירוס של תוכן דמוקרטי ליברלי שהיה אמור לחסן בני נוער מפני גזענות".

ההפקרות הנוכחית בולטת במיוחד בהשוואה לעבר. בשנות ה-80, כשמאיר כהנא נבחר לכנסת ושיעורי התמיכה ברעיונות קיצוניים בקרב נוער עלו, מפלגת השלטון הסתייגה מכך. ב-1984 מונה יצחק נבון, נשיא המדינה לשעבר, לשר החינוך, ובחמש שנותיו במשרד הציב את החינוך לדמוקרטיה בראש סדר העדיפויות. ב-1986 הוקמה במשרד יחידה ייעודית שקיימה השתלמויות למורים וכתבה חומרי לימוד שהוטמעו בכל שכבות הגיל, ומפגשים בין נוער יהודי לערבי הוגדרו כחובה מוסדית. כשראש מנהל החינוך הדתי במשרד, יעקב הדני, סירב לקדם מפגשים אלה, נבון הודיע על פיטוריו. לדברי הוד, "המסר היה שחינוך לדמוקרטיה ולחיים משותפים אינו נושא של העשרה, אלא ליבת החינוך הממלכתי".

פרופ' יזהר אופלטקה מבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב רואה בתהליך תופעה ארצית שחורגת ממערכת החינוך. "הנער הזה אומנם לא מייצג, אבל הוא לחלוטין לא מיעוט", הוא אומר. "התהליך הזה לא קשור רק למערכת החינוך, זה תהליך ארצי. הנוער ימני יותר, גזעני יותר, וזה התגבר אחרי 7 באוקטובר." אופלטקה מצביע על פגיעה במקצוע האזרחות בשנים האחרונות: מורים עברו הפחדה ונאמר להם שלא לדבר על נושאים "פוליטיים". "אנחנו רואים את הפירות עכשיו", הוא אומר. "כל ממשלה שתרצה להציל את הדמוקרטיה תצטרך לקבל אחריות ולהקדיש שעות ללימודי אזרחות וסובלנות. אחרת נהיה אוכלוסייה של אדם לאדם זאב. השלב הבא יהיה בואו נהרוג שמאלנים, בואו נהרוג תומכי שלום".

בשנים האחרונות חלה האצלת סמכויות ממשרד החינוך לרשויות מקומיות, אבל רק חלקן הכניסו תוכניות סובלנות. אופלטקה קורא לפעולה מיידית: "רשויות מקומיות, אנא תחליפו את משרד החינוך והכניסו תוכניות של סובלנות לבתי הספר. אל תחכו למשרד החינוך".

המטפלת הרגשית מזית רפמן נדב, מומחית לבני נוער, מבקשת לא לשכוח מה עברו הצעירים מאז 7 באוקטובר. "כשאני שומעת בני נוער מדברים בכעס ובשנאה כלפי ערבים, אני לא ממהרת לקרוא להם גזענים", היא אומרת. "אני קודם כל שואלת מה קרה להם בדרך לשם." לדבריה, בני הנוער גדלים כמעט שלוש שנים בתוך מציאות של מלחמה, אובדן ופחד, ועבור חלקם המילה "ערבי" התחברה בתודעה לאיום ולאויב. אבל להבין את מקור הכעס, היא מדגישה, לא אומר להסכים עם המסקנה שלו.

"מותר לנער לכעוס ולפחד, אבל כשהכאב הופך לקריאה להרוג אנשים רק בגלל שהם שייכים למגזר מסוים, אנחנו חייבים לעצור ולשים גבול", אומרת רפמן נדב. "אי אפשר להשליך מעשים של מחבלים על ציבור שלם. אם נסתום לילדים את הפה, לא נעלים את השנאה, רק נדחוף אותה פנימה. החוסן שלנו כחברה נמדד ביכולת להבחין בין אויב לבין אדם, בין טרור לבין מגזר שלם, ובין כאב מוצדק לשנאה עיוורת".