הנתון שמערכת החינוך מעדיפה לא להדגיש

אחת לכמה שבועות שבה ועולה הטענה שלא קיימת בישראל בעיה של מחסור במורים. אז מה אם כמעט כל המנהלים והמנהלות במערכת מתעקשים שהם לא מצליחים לגייס מורים מתאימים? אז מה אם כל הורה שיש לו ילד בחינוך הממלכתי יספר אחרת? אם הסטטיסטיקה הגסה שסופרת את מספר הראשים במערכת לא מצביעה (עדיין) על בעיה, סימן שאין כזאת.

מחקר חדש של מרכז טאוב חקר את הפער בין הסטטיסטיקה לבין התחושה של ההורים והמורים. במחקר נמצאו שני הסברים מרכזיים: הראשון הוא ההגדרה של מחסור – האם מחסור נמדד רק באחוז איוש התקנים או ביכולת לקיים הוראה מקצועית ואיכותית? בסקר נמצא כי המערכת פיתחה מנגנוני פיצוי: כיתות מאוישות בידי מורים ללא הכשרה מתאימה, מחנכות המשובצות לשתי כיתות במקביל, וביטול מקצועות לימוד בשל היעדר כוח אדם. ההסבר השני הוא התמקדות סלקטיבית בנתונים שמשרתים את הטענה שאין בעיה, או שהיא תחומה למגזרים, מקצועות ואזורים מסוימים בלבד – תוך הקטנה, ולעיתים התעלמות, מהנתונים.

הנתון החשוב ביותר אינו קשור למספר המורים והמורות במערכת כיום, אלא לאלה שצפויים להצטרף אליה בעתיד. מאז 2017 נרשמת ירידה מתמשכת במספר בוגרי המסלולים להכשרת מורים, לאחר שנים של עלייה. לפי נתוני הלמ"ס, מספר הבוגרים והבוגרות שהשתלבו בהוראה ירד בין 2017 ל־2022 בכ-17%, בעוד שמספר התלמידים עלה בכ-10% באותן שנים. במקביל, גם נתונים על כוח ההוראה הקיים מתחילים להראות שינוי מגמה: קצב הגידול במספר המורים הכולל האט בחמש השנים האחרונות. בצירוף נתוני ההכשרה, קשה לראות בכך תנודה מקרית, וסביר יותר שהיא מצביעה על תהליך עומק מתמשך.

טענה נפוצה אצל "מכחישי המחסור" היא שמדובר במחסור נקודתי בלבד, שלא מאפיין את כל המערכת אלא רק חלקים ממנה. כך למשל, לפי משרד החינוך המחסור צפוי "רק" במקצועות מסוימים, אך המקצועות האלה – מתמטיקה אנגלית, לשון ומדעים – מרכיבים כמעט את כל שעות הלימוד במערכת. פרסומים אחרים מדגישים שהבעיה ממוקדת יותר במגזר הממלכתי הלא דתי ובמרכז הארץ – אך שם גם נמצא החלק הארי של התלמידים. טענת הנקודתיות, אם כן, היא הטעיה סמנטית: אם במקצועות היסוד ובמרכזי האוכלוסייה אין מורים, הרי שמדובר על המערכת כולה. יתרה מכך, המגמות של חמש השנים האחרונות מצביעות על האטה משמעותית בכניסת מורים חדשים גם במוקדים שלא נמצאו מעולם קודם במחסור – למשל במגזר הערבי או במקצועות כמו אזרחות והיסטוריה.

משבר כוח האדם במערכת החינוך אינו נקודתי. הוא נובע מקריסת הנחת המוצא ההיסטורית שלפיה יימצאו מספיק מועמדים מתאימים – ובפרט מועמדות – שיסכימו לעבוד בשכר נמוך בתמורה ל"שעות נוחות" ותחושת שליחות. אל מול יוקר המחיה הגבוה, הפער הגדל בין השכר ותנאי העבודה של מורים לאלה של בעלי השכלה דומה, והתרחבות האלטרנטיבות התעסוקתיות של נשים – המחיר הכלכלי של בחירה בהוראה גבוה היום יותר מאי פעם. במקביל, היתרונות שהמקצוע הזה יכול להציע כפיצוי הלכו ונשחקו בשל מעמד ירוד, עומס גובר, בירוקרטיה ריכוזית והיעדר אוטונומיה מקצועית.

הנרטיב לפיו "הכל בשליטה" הוא מגדל קלפים סטטיסטי שנשען על נתונים סלקטיביים ועל סתימת חורים בשטח. למול השחיקה המתמשכת ביכולת של כוח ההוראה הקיים לעשות את עבודתו, והצניחה במספר המורים החדשים שכבר דופקת על הדלת, השאלה היא לא אם יהיה מחסור – אלא כמה זמן עוד נוכל להסתתר מאחורי טבלאות מרגיעות. פתרון אמיתי לא יימצא בהכחשת הבעיה, אלא בשינוי המשוואה: חיזוק התועלות וצמצום המחירים הכרוכים בבחירה ובהישארות במקצוע, על ידי הפיכת ההוראה למקצוע מכבד, אוטונומי ופרופסיונלי, המאפשר רווחה כלכלית ומשמעות חינוכית.

הכותבת היא חוקרת ומנהלת מחקרי המדיניות בקרן ברל כצנלסון