53 ימי שיבוש בצפון, 15 במרכז: ילדי ישראל לא חיו באותה שנת לימודים

ביום שישי תסתיים שנת הלימודים בחטיבות הביניים ובתיכונים, ובסוף החודש יצטרפו אליהם תלמידי בתי הספר היסודיים והגנים. לפי לוח השנה הרשמי הייתה זו שנת לימודים כמו כל שנה, כזו שנפתחה ב-1 בספטמבר והסתיימה במועדה. אבל לפי הנתונים שנאספו לאורכה, התמונה מורכבת יותר: מערכת החינוך עברה בין שגרה, סגירה, למידה מרחוק, חזרה מדורגת ושיבושים אזוריים. השאלה כמה ימים באמת למדו תלמידי ישראל השנה תלויה קודם כל בהגדרה, ובעיקר בשאלה איפה הם גרים.

סימולטור שבנה אושרי טובי, דוקטורנט לחינוך באוניברסיטת בר-אילן, מבקש לתת מענה מדויק יותר לשאלה הזו. בלב המודל עומדת הבחנה בין שלושה סוגי שיבוש: ביטול מלא של לימודים, למידה מרחוק ושיבוש אזורי או חלקי. מדובר באומדן שמרני המבוסס על מקורות גלויים, הנחיות שפורסמו ותחקירים ציבוריים, ולא בנתונים רשמיים של משרד החינוך.

הנתונים מספרים סיפור של פערים עמוקים. ברמה הארצית נרשמו בשנת הלימודים תשפ"ו 15 ימי שיבוש בבתי הספר היסודיים, ו-22 ימי שיבוש בחטיבות הביניים ובתיכונים. אבל ביישובי קו העימות בצפון המספרים גבוהים בהרבה: 36 ימי שיבוש ביסודי ו-53 ימי שיבוש בחטיבות ובעל-יסודי. בעוטף עזה נרשמו, לפי ההערכה, 27 ימי שיבוש ביסודי ו-40 בחטיבות ובעל-יסודי. כ-1.1 מיליון תלמידים הושפעו ממבצע "שאגת הארי" בלבד, שאירע בחודש מרץ והוביל למעבר גורף ללמידה מרחוק בשל הגבלות פיקוד העורף.

הנתונים מבוססים על סימולטור ימי השיבוש של אושרי טובי. הם כוללים ביטול מלא, למידה מרחוק ושיבוש אזורי או חלקי, ואינם נתון רשמי של משרד החינוך. יסודי מחושב לפי שלושה ימי ביטול מלא ו-12 ימי למידה מרחוק בבסיס הארצי. חטיבת ביניים ועל-יסודי מחושבים לפי שלושה ימי ביטול מלא ו-19 ימי למידה מרחוק, משום שבמודל הנוכחי העל-יסודי נשאר מרחוק זמן רב יותר. המקדמים האזוריים הם הערכה שמרנית, ובייחוד ביישובי קו העימות בצפון וביישובים שפונו. בפועל, ילד מקריית שמונה, מטולה, שלומי או יישוב שפונה לאורך זמן יכול היה לחוות שיבוש גבוה יותר מהמספר המוצג, בשל פינוי, מעבר למסגרות חלופיות, למידה חלקית, מגבלות מיגון ואי-רציפות לימודית ממושכת.

"חצי שנת לימודים אבדה מאז הקורונה"

ד"ר שרית סילברמן, חוקרת בכירה בתחומי הגיל הרך והחינוך במרכז טאוב, ערכה גם היא חישוב של ימי הלימוד שאבדו בשנים האחרונות. המסקנה שלה חדה: גם האומדן הצנוע ביותר מצביע על אובדן מצטבר דרמטי. "אם מסתכלים על האומדן הכי שמרני מאז הקורונה, איבדנו יותר ממאה ימי לימוד. זה בערך חצי שנת לימודים", היא אומרת. "ברמה הארצית, בשנת הלימודים הנוכחית מדובר בכ-19 ימי לימוד שאבדו. זה לא כל הסיפור, זה סיפור מתוך סיפור, כי בקורונה היו בידודים, סגרים אזוריים ורמזור, ובמלחמות היו הבדלים לפי קו העימות והאזור".

"כשסוגרים את המשק, חושבים על ההשלכות ונזהרים מהמחיר הכלכלי. כשסוגרים את מערכת החינוך שוב ושוב, לא תמיד עוצרים לשאול מה המחיר. כשסוגרים את המשק סופרים כל שקל, אבל כשסוגרים את החינוך אף אחד לא סופר את הימים שאבדו"

סילברמן מדגישה שהבעיה אינה מסתכמת במספר הימים. "מאז הקורונה, כשיש משבר, זה מרגיש כאילו ברירת המחדל היא לסגור את מערכת החינוך", היא אומרת.

"הנתון המרכזי בעיניי הוא לא רק כמה ימי לימוד בוטלו, אלא כמה פעמים נשברה הרציפות החינוכית של תלמידי ישראל", אומר טובי. "בשנים האחרונות תלמידים חוו רצף של קורונה, שביתות, מלחמה, פינוי יישובים, למידה מרחוק, חזרה מדורגת ושיבושים אזוריים. לכן חשוב להבחין בין יום שבו לא התקיימו לימודים כלל, לבין יום למידה מרחוק או יום שבו התקיימה מסגרת חלקית בלבד".

לדבריו, אחת המסקנות הבולטות מהנתונים היא שלא ניתן לדבר עוד על "תלמיד ישראלי ממוצע". "ילד במרכז הארץ, ילד בעוטף עזה וילד מיישובי קו העימות בצפון לא חוו את אותה מערכת חינוך", הוא אומר. "בהיעדר מאגר רשמי אחד של המדינה או משרד החינוך, העבודה מבוססת על איסוף, הצלבה וניתוח של מקורות גלויים, ולכן יש לראות בנתונים הערכה שמרנית ולא מדידה רשמית לכל תלמיד או בית ספר".

אחד המוקדים המרכזיים השנה היה מבצע "שאגת הארי", שהוביל לשבועות של שיבוש במערכת החינוך. לפי הניתוח של טובי, התקופה כללה ביטול מלא של לימודים ב-1 ו-2 במרץ, מעבר ללמידה מרחוק ארצית בין 2 ל-15 במרץ, ובהמשך חזרה מדורגת ולא אחידה. בהמשך השנה, ב-8 ביוני, בעקבות ירי מאיראן, הושבתה מערכת החינוך כולה ליום נוסף ללא לימודים, ללא למידה מרחוק וללא בחינות בגרות. למחרת חזר רוב שטח הארץ לפעילות מלאה, למעט יישובי קו העימות בצפון.

ההשבתה של ה-8 ביוני לא הסתכמה ביום לימודים אחד שאבד. היא גררה שורה ארוכה של שינויים בלוח בחינות הבגרות בעיצומה של תקופת המבחנים. בעקבות הירי הפיץ משרד החינוך רצף של הודעות עדכון שדחו בחינות והמירו אחרות לציון פנימי: בחינת הבגרות בביולוגיה, שהייתה אמורה להיערך ב-8 ביוני, נדחתה ל-25 ביוני; בחינת המעבדה בפיזיקה נדחתה מ-9 ל-18 ביוני; בחינת התיאוריה נדחתה ביום אחד, ל-10 ביוני; ובחינות בשפות לתלמידים ערבים ודרוזים נדחו מ-10 ל-24 ביוני. בחינת האזרחות, שתוכננה ל-11 ביוני, הומרה לציון פנימי. במקרים שבהם נוצרה חפיפה בין המועדים, תואמו מועדים נוספים.

זהירות, למידה מרחוק

ההשוואה לשנים קודמות ממקמת את תשפ"ו כחלק מרצף רחב יותר. לפי הסימולטור, השיא עדיין שייך לשנת תש"פ, שנת הקורונה הראשונה, שבה נרשמו 62 ימי שיבוש: עשרה ימי ביטול מלא ועוד 52 ימי למידה מרחוק. בשנת תשפ"א נרשמו 37 ימי שיבוש, על רקע הסגרים השני והשלישי ומבצע "שומר חומות". בשנת תשפ"ד, אחרי 7 באוקטובר, נרשמו 19 ימי שיבוש, ובתשפ"ה 15 ימים נוספים, בין היתר על רקע המשך מלחמת חרבות ברזל, מבצע "עם כלביא" ושביתות מורים. תשפ"ו אינה בהכרח שנת הלימודים הקצרה ביותר מאז הקורונה, אבל היא מצטרפת למגמה ברורה: מערכת החינוך מתקשה לחזור לרמת הרציפות שאפיינה אותה לפני 2019.

גם כאשר מתקיימת למידה מרחוק, סילברמן מזהירה מפני התייחסות אליה כאל תחליף מלא. "למידה מרחוק היא הפתרון הכי טוב שאפשר למצוא בתקופה מאתגרת", היא אומרת. "היא עדיפה מכלום. היא נותנת לילדים איזושהי מסגרת ביום, קשר עם המורה וקשר עם החברים. אבל מבחינה לימודית, זה מאוד קשה. למידה מרחוק לא מקבילה ליום לימודים בבית הספר, פנים אל פנים".

בגילים הצעירים הפער גדול עוד יותר. "בגני ילדים יש הרבה פחות היגיון ללמידה מרחוק", היא אומרת. "זה נחמד שהילדים רואים את החברים על המסך, אבל מעבר לזה אני לא רואה בזה ערך חינוכי משמעותי. בגיל הזה צריך לחשוב איך אפשר לפתוח מסגרות בטוחות, עם גישה למרחב מוגן, גם כדי שהילדים ישחקו וילמדו עם חברים וגם כדי שההורים יוכלו לעבוד".

סילברמן מציינת גם את הפערים בין משפחות. "למידה מרחוק דורשת שיהיו מספיק מכשירים בבית", היא אומרת. "אם ההורים עובדים מהבית וכמה ילדים צריכים להיות בזום במקביל, צריך להניח שיש בכלל מחשבים או טאבלטים לכל הילדים. להרבה משפחות אין מספיק מכשירים, ובמיוחד במשפחות במצב סוציו-אקונומי נמוך".

לצד ההפסד הלימודי, היא מתארת גם פגיעה חברתית ורגשית. "בטווח הקצר ילדים מפסידים חומר ולא תמיד מצליחים להשלים פערים", היא מסבירה, "אבל הם גם מפסידים מסגרות חברתיות חשובות, מפגש עם בני גילם וחוויות שהן לא רק לימודיות".

"כשאני גדלתי בניו ג'רזי, ילד שלא רצה ללכת לבית הספר קיווה ליום שלג. ילדים בישראל של השנים האחרונות כבר יודעים שגם מלחמה יכולה לסגור את בית הספר. זו אפשרות שהם לומדים לסמוך עליה, וזה מדאיג. בית הספר אמור להיות מקור של תמיכה ויציבות, אבל בשנים האחרונות ילדים לומדים שחוסר שגרה הוא השגרה"

עם זאת, סילברמן נזהרת מקביעות גורפות לגבי הנזק העתידי. "יש הרבה מחקרים שמראים לא רק נזק, אלא גם יכולת של אנשים וילדים להתמודד עם מצבים קשים, להתפתח ולהתקדם בחיים. זה לא גורלי שכל הילדים יחוו נזק. זה מאתגר, אבל לא גורלי. את ההשלכות ארוכות הטווח נראה רק בעתיד", היא אומרת.

השאלה הגדולה, לדבריה, היא אם מערכת החינוך תמשיך להתייחס לכל סגירה כאל אירוע חד-פעמי. "אם אנחנו רואים שסגירת מערכת החינוך היא לא דבר חד-פעמי, אלא תופעה שחוזרת על עצמה, צריך לבנות מדיניות שלוקחת את זה בחשבון", היא טוענת. "לדעתי, אם נסגרו עשרה ימי לימוד, צריך להחזיר לפחות חצי מהימים בקיץ. לא כתוכנית וולונטרית ולא כתוכנית חופש גדול, אלא כהארכה מסודרת של שנת הלימודים".

משרד החינוך הודיע כי הממשלה אישרה תוכנית לאומית לקיץ תשפ"ו בהשקעה כוללת של כמיליארד שקל, כאשר כ-90% מהרשויות המקומיות בישראל כבר נרשמו להפעלת התוכנית, שמטרתה להרחיב את המענים החינוכיים, הלימודיים והחברתיים לתלמידי ישראל.

סילברמן מתייחסת לתוכניות הקיץ כאל צעד חיובי, אך לא כפתרון מלא. "זו יוזמה מבורכת שתהיה תוכנית קיץ, אבל כשהפרטים עדיין לא ברורים עד סוף השנה, זה מוסיף לחוויה של חוסר יציבות. הורים צריכים לדעת מראש למה להיערך, ילדים צריכים לדעת מה מצפה להם, והמערכת צריכה מנגנון קבוע. לא בכל פעם לחשוב מחדש מה עושים".