למה יותר יותר ילדים הולכים לטיפול רגשי?

מטפלת בתחום בריאות הנפש טוענת כי היא פוגשת יותר ויותר פעוטות שמגיעים להערכות נפשיות, ומתחילה לשאול את ההורים גם על הרגלי השימוש במסכים. לדבריה, פעוטות בגיל שנתיים ושלוש אינם צריכים לבלות מול מסכים, והיא מדברת גם על חשיפה למשחקי וידאו. במקביל, הורים ואנשי חינוך ברשת מתווכחים על השאלה אם הבעיה היא המסכים עצמם – או המציאות שמביאה הורים להשתמש בהם.

עבור לא מעט הורים, מסך הוא פתרון כמעט בלתי נמנע. בזמן נסיעה, במסעדה, בסידורים או ברגע שבו צריך כמה דקות של שקט, טלפון או טאבלט יכולים להעסיק ילד קטן בלי מאמץ מיוחד. גם תכנים שמוגדרים חינוכיים נתפסים לעתים כפשרה סבירה, במיוחד כשהם מותאמים לגיל.

אלא שבשנים האחרונות זמן המסך של ילדים צעירים נעשה לאחד הנושאים השנויים במחלוקת בעולם ההורות. אנשי מקצוע מזהירים מפני חשיפה ממושכת, ובמקביל יותר ויותר הורים מספרים על הקושי להציב גבולות במציאות שבה מסכים נמצאים כמעט בכל מקום.

כעת מטפלת שמפעילה את החשבון Mental Health with JoJo בטיקטוק אומרת שהיא עצמה החלה להכניס את הנושא לתוך הערכות בריאות הנפש שהיא מבצעת. לדבריה, בשאלונים ובהערכות המקובלים לא תמיד נשאלות שאלות מפורשות על זמן מסך, ולכן היא התחילה לשאול את ההורים על כך בעצמה. היא הסבירה כי השאלה על שימוש נעשתה מבחינתה לרלוונטית במיוחד לחיי הילדים כיום. לצד השאלה כמה זמן הפעוט נמצא מול מסך, היא בודקת גם אם הוא משחק במשחקי וידאו, ובעיקר רובלוקס.

האזכור של רובלוקס מעורר תשומת לב במיוחד משום שמדובר במשחק פופולרי מאוד, אך עצם החשיפה של ילדים בגיל הרך אליו אינה דבר שהמטפלת מתייחסת אליו כאל עניין שולי. לדבריה, גם ההורים עצמם צריכים להיות מודעים למה שהילדים הצעירים עושים מול המסך, ולא להסתפק בשאלה אם מדובר בסרטון או במשחק "לילדים". העמדה שלה בנושא חד-משמעית. "ילדים בני שנתיים לא צריכים להיות מול מסכים. ילדים בני שלוש לא צריכים להיות מול מסכים".

עם זאת, היא לא טוענת שכל צפייה בטלוויזיה צריכה להיעלם לחלוטין. לדבריה, פרק זמן של 30 דקות עד שעה של תוכנית טלוויזיה שאינה עמוסה בגירויים יכול להיות אפשרי. ההמלצה שלה היא לבחור תוכן איטי ורגוע יותר, במקום תוכניות מהירות ורוויות גירויים. בין הדוגמאות שהציעה היו תוכניות דיסני ואפילו תוכניות בשחור-לבן. היא גם קראה להורים לשקול מחדש את מקומו של קוקו-מלון בתפריט הצפייה של ילדים צעירים.

כל אלה מצטרפות לחששות רחבים יותר שמעלים אנשי מקצוע והורים סביב השימוש המוגבר במסכים בגיל הרך. אחת הדוגמאות שהובאה בדיון ברשת הגיעה מרופא שיניים לילדים, שסיפר כי הוא נתקל ביותר מקרים של חריקת שיניים אצל ילדים, וכי בעקבות זאת החל לשאול גם על כמות זמן המסך שלהם.

גם אנשי חינוך השתתפו בדיון. מורה אחת לגיל הרך סיפרה כי המחוז שבו היא עובדת ביקש מהצוותים לצמצם את השימוש במסכים, ולאפשר עד עשר דקות בלבד, למשל במקרים שבהם משתמשים בהקראה דיגיטלית משום שאין ספר זמין. מורה אחרת סיפרה כי הבחינה בתופעה של ילדים שחווים קושי כאשר המסך נלקח מהם. בתגובה לדבריה, אחת המשתתפות בדיון תיארה זאת כ"תסמיני גמילה" ממסכים.

אחת המשתתפות, שעובדת עם סטודנטים באוניברסיטה, כתבה כי בעיניה בעיות של קשב ושינה ממשיכות להופיע גם בבגרות. לדבריה, ההשפעה ארוכת הטווח של הרגלי המסכים היא נושא שאסור להתעלם ממנו.

עם זאת, הופיעה גם טענה אחרת: אולי הבעיה אינה רק המסכים, אלא העובדה שילדים כמעט לא מקבלים הזדמנות להשתעמם. "להשתעמם זו מיומנות חשובה", כתבה אחת המשתתפות. אחרת טענה שהורים מפחדים יותר מדי מהשעמום של הילדים, אף שדווקא הרגעים שבהם אין פעילות מוכנה יכולים להיות המקום שבו מתחיל הדמיון. הורים נוספים סיפרו כי כאשר הילדים שלהם אומרים שהם משועממים, הם לא ממהרים להציע להם טלפון או טאבלט. במקום זאת, הם אומרים להם ללכת לשחק ולמצוא בעצמם משהו לעשות. לדבריהם, בדרך כלל הילדים אכן מוצאים פתרון.

הנושא הזה נוגע בשאלה רחבה יותר מהשאלה כמה דקות ביום ילד צריך לצפות במסך. אם כל רגע פנוי מתמלא בסרטון, משחק או אפליקציה, ייתכן שלילדים יש פחות הזדמנויות ללמוד כיצד להעסיק את עצמם, להתמודד עם שעמום ולמצוא פעילות בכוחות עצמם.

הדיון ברשת לא הסתיים במסכים. אחת המשתתפות טענה ששימוש מוגזם במסכים הוא למעשה הזנחה, משום שקיימות חלופות. האמירה עוררה תגובות חריפות, במיוחד מצד מי שטענו כי היא מתעלמת מהמציאות שבה מגדלים ילדים. אחת התגובות ביקשה להפנות את הזרקור דווקא אל ההורים עצמם – ולא רק אל הטכנולוגיה. לפי הטענה, הורים מתמודדים עם טראומות, לחץ חברתי, עלויות גבוהות של תמיכה וקושי יום-יומי, ולכן לא נכון להציג את המסכים כבעיה היחידה. גם מי שהתנגד לטענה הזו לא בהכרח הגן על השימוש המופרז במסכים. אחת המשתתפות השיבה כי גם הורים שהתמודדו עם קשיים בעבר הצליחו להעסיק את ילדיהם באמצעות ספרי צביעה וצעצועים פשוטים וזולים.

כך הפך הדיון על חצי שעה של טלוויזיה לשאלה גדולה יותר: כמה זמן מסך באמת צריך להיות בחיי ילדים צעירים, ומה האחריות של ההורים, אנשי החינוך והחברה כולה ביצירת חלופות? בינתיים, המטפלת ממשיכה לשאול את השאלה הזו, ודווקא מפני שהיא פשוטה כל כך, היא עשויה להיות אחת השאלות החשובות ביותר שהורים לילדים צעירים נדרשים לחשוב עליהן.