"שאלו אותי אם זה נכון שאבא שלי ברח לאמריקה"

זה קרה כשהייתה בת עשר, בערב שבת, שבוע אחרי שהוריה הודיעו לה שהם נפרדים. ילד שנופיה בר-ניצן הייתה מאוהבת בו מהרגע שבו הגיעה למושב שנה קודם קרא לה פתאום הצדה. היא נדלקה, סוף סוף הוא רוצה לדבר איתה. "תגידי", הוא שאל, "זה נכון שאבא שלך בגד באמא שלך עם המזכירה שלו וברח לאמריקה?". במקרה אביה באמת היה באמריקה באותו שבוע, אך זה לא היה קשור לגירושים, והוא לא "ברח" לשם. "אני לא יכולה לתאר איזו הרגשה נוראית זו הייתה," היא מספרת בשיחה עם mako. “התחושה הזאת שכולם יודעים הכל על כולם - או לפחות חושבים שהם יודעים - נשארה איתי". שנים אחר כך היא תמצא את עצמה כותבת על אותה חוויה בסדרת "גיא וגלי" - שגם היא מתרחשת בקיבוץ קטן שבו כולם יודעים הכל על כולם.

בימים אלה, כש"אב טיפוס - אתגר האבן", ספר הילדים השלישי שלה, רואה אור, היא מספרת על הקשר בין החיים והילדות שלה, לבין הסיפורים שהיא כותבת. "זה לא שכתבתי את הספר הזה או כל אחד מהספרים האחרים כי כך וכך קרה לי בילדות", היא אומרת. "אבל בוודאי שיש קשר. הדברים מתערבבים ומזינים אחד את השני".

"חשוב שהילדים ימצאו את הפתרון"

בר-ניצן לא תכננה לכתוב לילדים. במהלך התואר השני בספרות במסלול לכתיבה יוצרת היא עבדה על רומן פרוזה למבוגרים שהיה אמור להיות פרויקט הגמר שלה ונתקעה שוב ושוב. "הרגשתי שאני צריכה להכריח את עצמי לכתוב את הרומן, וכשרציתי לכתוב משהו שפשוט איהנה ממנו כתבתי לילדים. לאט לאט הבנתי שזה בעצם מה שאני רוצה לעשות כל הזמן, ושכתיבה לא חייבת להיות מייסרת - היא יכולה גם להיות מלאת חדווה".

עד מהרה הפכה הכתיבה לילדים לעיסוק המרכזי שלה, כשלצד כתיבת ספרים היא גם עובדת בתוכנית ספריית פיג'מה, עורכת את מגזין "נשיונל ג'יאוגרפיק קידס" וכותבת סיפורים במגזיני ילדים שונים.

כך גם נולד "אבטיפוס - אתגר האבן", שהתחיל את דרכו כמדור קבוע שהתפרסם בעיתון הילדים "מדע וטבע". בכל פרק בעיתון עמדה הגיבורה, יעלי, מול שאלה כלשהי, ואביה המדען עזר לה לפתור אותה בעזרת מדע - פעם באמצעות לימוד חלימה מודעת כדי להתמודד עם סיוטים, פעם בהמצאת פיג'מה "הידרופובית" שדוחה מים כדי לפתור את השנאה שלה למקלחות.

כשהחליטה להפוך את המדור לספר, בר-ניצן כתבה סביב הדמויות המוכרות עלילה חדשה ורציפה, ושינתה משהו מהותי בסיפור. "הפעם אבא של יעלי לא פותר לה את הבעיות," היא מסבירה, "אלא היא עוברת מסע שלם יחד עם חברה חדשה שהיא מכירה - ילדה פרועה בשם גבי - ועם הרובוט שלה, אוסקר. בעיתון שבו הפרקים הם גם לימודיים זה בסדר שלאבא יש את כל התשובות, אבל בספר ילדים חשוב בעיניי שהילדים יהיו אלה שמתמודדים ומוצאים פתרונות בעצמם".

אבא נעדר נוכח

דמות האב התומך שנוכחת לאורך הספר לא נולדה, כפי שאפשר היה לשער, על בסיס אביה שלה. "האמת היא שלא חשבתי על אבא שלי כשכתבתי את המדור ואת הספר", אומרת בר-ניצן, "אלא על אח שלי, שהוא סוג של דוגמה ומופת מבחינתי לאבא. הוא מדען בעצמו, ויש לו חמש בנות מדהימות ולאחרונה גם בן, והבית שלו הוא כמו משהו מהאגדות - עם בעלי חיים ומלא פטנטים שהוא ממציא". בשנתיים האחרונות, היא מספרת, התקשרה אל אחיה יותר מכפי שעשתה כל חייה, כדי לשאוב ממנו את הרעיונות המדעיים לספר, ואפילו הקדישה לו אותו.

האב בסיפור הוא דמות נוכחת ומשמעותית. "יש לו אמפתיה מאוד גדולה ואמונה גדולה ביעלי, ביכולות שלה ובחוכמה שלה," כפי שבר-ניצן מתארת.

גם אבא שלך היה כזה?
"במידה מסוימת. כשלמדתי קראטה אבא שלי היה עושה איתי קאטות שהוא הכיר מהתקופה שבה הוא למד. כשהתעניינתי באסטרונומיה הוא קנה לי טלסקופ. הוא תמיד מצא את החיבור איתי ועם כל אחד מהאחים שלי. דרך החינוך שלו - להתחבר לעולם של הילד ופשוט להיות איתו שם - היא דרך מדהימה שאני מיישמת גם על הילדים שלי. בעיני זה מה שדחף כל אחד מהאחים שלי להגיע למה שהוא היום".

ובכל זאת, לא הכל ורוד, לדבריה. "אבא שלי עזב את הבית כשהייתי בת עשר ומשם פחות או יותר הכל התחיל להתפרק. כמה שנים אחר כך הוא איבד את העסק שלו, נכנס לחובות והתחתן עם אישה שלא הסתדרה איתנו - בלשון המעטה. אלה היו שנים קשות מאוד והקשר בינינו כמעט ניתק. ובכל זאת, אני מייחסת לו חלק גדול מההצלחה שלי בחיים. בעיקר בכל מה שקשור לתחום הספרות".

איך זה מסתדר עם כל מה שקרה?
"אני פשוט עושה איזו הפרדה בין הבחירות הלא מוצלחות שלו לבין הבסיס המאוד חזק שהוא נתן לי של אהבה גדולה ואמונה בי. אבא שלי הוא זה שהכיר לי את קפקא וטולסטוי, את המינגוויי ואת וירג'יניה וולף, הוא הראשון שאמר לי, כשהייתי בת חמש בערך, שאני אהיה סופרת והמשיך להאמין בזה גם כשאני לא האמנתי. היו לנו שיחות של שעות על ספרים ועל כתיבה ובסך הכל הוא היה שם בשבילי, גם אם לפעמים לא ראינו אחד את השני יותר מפעם בשנה. גם היום הוא כמעט אף פעם לא מתקשר אליי ואנחנו לא מתראים הרבה, אבל אני מתקשרת אליו בכל יום שישי והשיחות שלנו הן הבסיס לחצי ממה שאני כותבת".

"כל מה שצריך זאת חברה טובה אחת"

בלב "אבטיפוס אתגר האבן" עומדת יעלי - ילדה קצת מופנמת, שהחבר הכי טוב שלה הוא רובוט, ושהילדים סביבה תופסים כמוזרה. הספר מתחיל בהתמודדות עם מלכת הכיתה, בריונית שמציבה ליעל אתגר שעשוי לגרום לכולם לצחוק עליה. כשבר-ניצן מדברת על יעלי, קשה שלא לשמוע הדהוד לילדות שלה עצמה. "אני מאוד מזדהה עם יעלי", היא אומרת. "כילדה גם אני הייתי קצת 'מוזרה', או ככה לפחות תפסתי את עצמי. הייתי הילדה הזו שאוהבת מדע, התעניינתי באסטרונומיה ובפוליטיקה, התאמנתי בקארטה ובכדורסל. זה אולי נשמע עכשיו כמו ילדה שהיא כזאת טום-בוי, אבל לא באמת הייתי כזו, הייתי סתם קצת יוצאת דופן".

ובכל זאת, תמיד הייתה לה חברה אחת טובה, וזה מה שהחזיק אותה. "אמא שלי אמרה תמיד שכל מה שצריך זו חברה אחת טובה, ואני חושבת שהיא מאוד צדקה בזה". לכן היה חשוב לה לתת גם ליעלי חברה כזו: יעלי מתחילה במצב שבו החבר הכי טוב שלה הוא רובוט, "אבל בדיוק כשהיא במצב חברתי הכי קשה, היא מכירה את גבי, שמאזנת קצת את הרצינות שלה. גבי מקבלת אותה כמו שהיא, ומלמדת אותה שזה בסדר גמור להיות מוזר. היא לא מתביישת במי שהיא, היא גוזרת לעצמה את השיער, והיא שובבה ועצמאית ומלאת ביטחון. זה כל מה שיעלי צריכה".

יש בך גם קצת מגבי?
"היום אני יותר כמו גבי, אבל אני חושבת שלא יכולתי להיות כזאת אז, כילדה. לכן מצד אחד אני מאוד מתחברת לחוויה של ילדה חסרת ביטחון כמו יעלי, ומצד שני אני כן מנסה לתת לילדים שקוראים את הספר איזה אופק, ולהראות גם דמויות שהן לא כאלה. אני מקווה שכמוני הם יקבלו קצת השראה מגבי להעז יותר ולא לפחד".

"אני לא יכולה להגיד שהיום אני עם ביטחון מלא", היא אומרת, "אני פשוט יודעת להשתיק טוב יותר את הקולות המהססים שבי. הילדה הקצת מפוחדת הזאת עדיין קיימת בי, ואני חושבת שאם היא לא הייתה - לא הייתי יכולה לכתוב אותה, ואולי לא הייתי יכולה לכתוב לילדים בכלל".

כל המשפחות מאושרות

בר-ניצן מזהה בכתיבתה דפוס שלא תכננה מראש: "לא שמתי לב עד לאחרונה שכל המשפחות בספרי הילדים שלי מאוד מאושרות. יכולים להיות להן קשיים חיצוניים, אבל כמעט תמיד הבסיס הוא זוג הורים אוהב". על אף שזו לא הייתה בחירה מודעת, היא יודעת בדיוק מאיזה מקום היא מגיעה. "כשאני כותבת על משפחות נורמטיביות אני מאפשרת לעצמי להתרכז בדברים אחרים," היא מסבירה. "גם כילדה. נכון, ההורים שלי התגרשו והיו כל הצרות שהגיעו בעקבות זה, אבל זה לא מה שהגדיר אותי. חלק גדול מהזמן מה שהיה הכי מרכזי בחיים שלי זה קשרים חברתיים, תנועת נוער, התאהבות - אלה הדברים שמעסיקים ילדים בגיל הזה. ברגע שאני יכולה לנקות מהשולחן את העניינים המשפחתיים, אני נשארת עם מה שאני באמת נהנית לכתוב, ומקווה שהוא גם מה שבאמת מעניין ילדים – התמודדויות חברתיות, זהות עצמית וגם הרפתקאות".

וזה בדיוק מה שקורה ב"אבטיפוס אתגר האבן": ברגע שהאב שם, נוכח ובטוח, יעלי (והקוראים איתה) פנויה להתמודד עם מה שבאמת חשוב בגיל הזה - איך למצוא חברה כשאת מרגישה מוזרה, איך להתמודד עם מלכת הכיתה, איך להאמין שיש לך מקום. "זה לא שאני חושבת שאי אפשר לכתוב על דברים קשים יותר, אבל בשבילי יש בזה גם סוג של תיקון - לכתוב את הדברים כמו שהייתי רוצה שהם יהיו, ואז לתת לילדים את הפניות להתעסק במה שבאמת מעניין אותם".

גם ב"גיא וגלי 3", שיצא בחנוכה הקרוב ועוסק אף הוא בגירושים, ההורים הם הורים מיטיבים. "אומנם כן יש שם התמודדות משפחתית של מגורים עם משפחה חדשה (בלי ספוילרים), אבל גם אז זה נעשה בצורה שבה העניין המרכזי הוא ההתמודדות החברתית ולא המשפחתית".

בסופו של דבר, בר-ניצן לא כתבה את "אבטיפוס אתגר האבן" כדי לעבד את הילדות שלה - היא מדגישה - אבל היא גם לא מסתירה שהילדה שהייתה, הקצת מוזרה והקצת אאוטסיידרית, נמצאת שם בין השורות. "הלב שלי יוצא לכל הילדים שמרגישים קצת מוזרים וחסרי ביטחון," היא אומרת. "בא לי לתת להם חיבוק ולהגיד להם שדברים נהיים קלים וטובים יותר עם השנים. אני מקווה שהספר הזה ייתן להם את החיבוק הזה בשמי".